בלוג

משב הרוח - אי ודאות

"מתי הבר מצווה?" שאלו קרובי המשפחה והחברים

"לא יודעת" עניתי פחות משבוע לפני התאריך המשוער.

ממש כמו לידה, תאריך משוער.

פעם היו קובעים בר מצווה חודשים מראש אם לא שנים, משריינים אולם, אומרים לכולם save the date מתאמים עם ספקים [קייטרינג, צלם וכו'] היום אנחנו תלויים לחסדי מזג האוויר והתו הסגול.

חשבתי לתומי שיהיה לי ממש קל לארגן בר מצווה, כי עבדתי כרכזת קהילה והפקתי הרבה אירועים בסדר גודל לא קטן, עבדתי גם כמפיקה ותיאמתי בין ספקים וניהלתי אירועים במשך שנים, אז מה הקושי לארגן אירוע קטן יחסית [פעם הייתי קוראת 'אירוע קטן יחסית' לאירוע עם 150 איש, כן?]

אבל אז הגיע הקורונה והראתה לי שכל מה שהכרתי איננו.

הוודאות, הוודאות שהייתה לי והתמוססה, נעלמה, התפוגגה.

כל כך הרבה אי ודאות מקיפה אותנו בתקופה האחרונה, ולפתע התחלתי לחשוב- האם רק בתקופה האחרונה? האם בעבר הייתה ודאות או שהייתה זאת רק אשליה?

הרי בעבר תמיד חשבנו שיש ודאות, אבל בפועל קרה שדברים השתנו. בן אדם יכל להיות חולה פתאום ביום האירוע, או שאחד ההורים ייפצע פתאום לא עלינו, או שתפרוץ מלחמה, רק שהסיכויים הסטטיסטיים היו נמוכים יותר ולכן לא חששנו והרגשנו כאילו 'הכול בסדר' כי תחושת ודאות משרה ביטחון, אלא שאף פעם לא הייתה באמת ודאות, הרי לאף אחד מאיתנו אין ודאות של מאה אחוז שמחר בבוקר הוא יפקח את העיניים… רק שאנחנו מנסים להדחיק ולא לחשוב על הדברים האלו. אנחנו רוצים ביטחון, אנחנו רוצים לתכנן קדימה.

ואז הגיעה הקורונה ונתנה לכולנו שיעור לחיים, ובעצם לא מעט שיעורים, שאולי הגדול שבהם שהעולם הזה הוא עולם של אי ודאות.

למדנו גם שמי ששולט בעולם זה לאו דווקא הגדולים והחזקים, אלא גם הקטנים והבלתי נראים.

המציאות הפכפכה והכול יכול להשתנות בה מן הקצה אל הקצה בכל רגע נתון.

למדנו צניעות ופשטות- אירועים קטנים, משפחה קרובה, ללא קייטרינג ועיצובים מאירי עיניים.

התחזקות התא המשפחתי מעומס הבידודים שם 'לבד זה תמיד ביחד' החדש.

להוציא פחות כסף כי להרבה מאיתנו נכנס פחות כסף בתקופה הזאת.

ברמה האישית למדתי להתנהל קצת שונה בעסק- במקום לשלם לצלמת לצלם לבד, במקום לשלם לעורכת הורדתי תוכנה ולמדתי גם לערוך לבד.

למדתי להינות מהפשטות של ערב משפחתי עם ארוחת ערב קלילה של חביתות ולחמניות במקום לצאת לבית קפה כדי לחגוג יום הולדת למשל.

למדתי להתפעל מכל דבר קטן- עץ פורח, שמיים כחולים, ובריזה נעימה.

אני חושבת שכולנו עברנו איזשהו שינוי, ופעמים רבות אני שואלת את עצמי- האם הוא יישאר כאן או יעלם בשניה שהקורונה תסתיים? האם נשכיל לקחת איתנו את הטוב? האם משהו מתחושת אי הודאות הזאת יחלחל להמשך חיינו להבין שאנחנו כלום מול הבריאה והמציאות וגם הכול ביחד בו זמנית?

נזכרתי במשפט של ר' נחמן שאומר "תכלית הידיעה שלא נדע" [ליקוטי מוהרן כד'] וניסיתי להבין למה הוא התכוון? ואולי הכוונה שככל שנדע יותר נבין שיש כל כך הרבה שאנחנו לא יודעים ולא מבינים וזה יעזור לנו לתפוס את עצמנו נכון ביחס למציאות.

ואם נלך עוד קצת אחורה, גם דוד המלך דיבר בדיוק על אותו הנושא בספר התהילים [פרק ח']: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" הוא אמר שם ומייד אחר כך הוסיף "ותחסרהו מעט מאלוקים". יש בנו, בני האדם, גדלות וכוח מול קטנות ואי ודאות. אם נדע ללמוד לחיות את שניהם ביחד- לא להיות גאים מידי בעצמנו, אבל כן להשתמש בכוחנו, כנראה שאז העולם יהיה יפה ושלם יותר, ואולי בדיוק את השיעור הזה באה הקורונה ללמד אותנו…

טיפ-טיפה מהאומץ:

הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת אחרי ארגון אירוע בתוך ים של אי ודאות הוא- לשחרר. להבין שזה לא בשליטתנו. לקבל את המציאות. לא להלחם בה.

וגם.. לצחוק. להמציא בדיחות על המצב ולהפוך את המר למתוק.

 

בלשון האומץ:

אם אני יודע שאני לא יודע זה אומר שאני לא יודע אם אני יודע או לא?

לצאת מהדעת זה פשוט לא לדעת

אם יש לי דיעה אני חושב שאני יו-דיעה

רק מי שמתוודא יש לו ודאות

 

חורצים משפט:

אי אפשר, אי רצון, אי ודאות.

המשותף לכולם שאם האי נמצא בלב ים- הם יעניקו לנו את היכולת לא לטבוע

 

גם הוא מהנביאים:

"אמר רבא מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" [ובתרגום: חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע להבחין בין ארור הרמן לברוך מרדכי]

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז' עמוד ב'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

תגובה אחת
  1. שרה הגב

    נהדר מקסים מיוחד !!!
    ממש ממש אהבתי
    גם רשי הקדוש נהג לומר : אינני יודע….
    וזו גדלותו
    תודה עידית

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן