מכירים את זה ששואלים ילדים קטנים מי הכי חמוד בעולם מי הכי מתוק בעולם מי הכי יפה בעולם? הם תמיד יגידו אני.
החל מהשלב הזה שהם עונים ככה פשוט כי זה מה שלמדנו אותם שאומרים, ועד לשלב שבו הם מבינים וחושבים שכן, הם הכי יפים וחמודים ומתוקים. ואיך יגיד כל הורה 'אובייקטיבי', ברור שהם צודקים!
אז למה אנחנו לא עונים ככה?
תוסיפו לזה את העובדה שילדים תמיד עונים לשאלה- את מי אתה הכי אוהב? אותי.
והם לא משקרים. הם באמת הכי אוהבים את עצמם. באמת ובתמים. ולמה לא? מי לא אוהב אותם?
תשאלו מבוגר את מי הוא הכי אוהב בעולם, התשובה בטח לא תהיה 'אותי'. והשאלה שלי היא למה? למה זה קורה בעצם?
יותר מזה, מחקרים רבים מדברים על זה שסיבת המוות העיקרית בעולם היום היא כתוצאה מהתאבדות. לא תאונות דרכים, לא מחלות, ה ת א ב ד ו י ו ת
אני מניחה שאנשים שמתאבדים לא עשו את זה מעודף אהבה לעצמם…
אז בסדר, לא כולנו מתאבדים, אבל עם יד על הלב, למי אף פעם לא עלתה האפשרות הזאת בראש? לפחות בגיל הנערות? וגם אם לא, מי לא חווה תקופה שבא פשוט שנא את עצמו. ממש שנא את עצמו?
לי יש תשובה לכל זה.
אני אומרת דבר כזה: בן אדם שונא את עצמו, אבל הוא לא שונא את עצמו. למה אני מתכוונת?
בן אדם שונא את עצמו בגלל שהוא לא עצמו. זה הכול.
מורכב כמה שזה פשוט.
כשבן אדם הוא עצמו, למשל מתי שהוא ילד, אז הוא אוהב את עצמו.
אבל כשבן אדם הופך להיות מישהו אחר שהוא לא עצמו, מישהו שהחברה הכתיבה לו להיות, מישהו שהוא הגיע אליו מקצב החיים, מישהו ששוחה עם כולם בזרם, אז הוא לא אוהב את עצמו פשוט כי הוא כבר לא עצמו.
עכשיו השאלה מה בן אדם יכול לעשות כדי לחזור להיות עצמו?
היום יש מאמנים אישיים, יש פסיכולוגים ובלי סוף שיטות ואנשים שמדברים על להתחבר לעצמי, ויפסנה נסיעה להודו, סדנאות, ומה לא.
כל אחד יכול וצריך למצוא את הדרך שהוא מתחבר אליה.
