האם קרה לכם פעם שמישהו שעלה אתכם במעלית או עבר לידכם ברחוב העיר לכם משהו על הילדים שלכם? 'הילד שלך לא לבוש מספיק, קר לו', 'הכובע נופל לתינוק על העיניים, כדאי שתרימו אותו'. מצד אחד, אולי הביקורת מגיעה ממקום של אכפתיות. ומצד שני- אלו הילדים שלי, ומה חושב לעצמו בן אדם זר ברחוב כשהוא מעיז לתת לי ביקורת עליהם?
הגדיל לעשות מישהו בסופר כאשר הבת שלי רצתה מעדן ולא הרשתי לה. היא כמובן נשכבה על רצפת הסופר ובכתה. אותו אדם ניגש אליי 'תקני לה את המעדן, למה את קשה איתה כל כך?' ואני התאפקתי שלא לצרוח.
זוהי נטייה ישראלית הגובלת בחוצפה. אגב, המילה 'חוצפה' היא מלשון חוץ-פה, להוציא מחוץ לפה את מה שלא חייב לצאת, ואין לה תרגום בשפות אחרות [ואם פספסתי שפה כלשהי שבה היא קימת, אשמח להתעדכן בתגובות]. והחוצפה הזאת גורמת לכל ביקורת להיות לגיטימית.
אך האם זה כך?
אני, אישית, מוצאת הבדל בין שני סוגים של ביקורת.
ביקורת שמגיעה סתם כך מבלי שביקשתי, לבין ביקורת שביקשתי והזמנתי.
כאשר אדם נותן לי ביקורת מבלי שביקשתי התגובה תהיה נזעמת או נעלבת. אך כאשר אני פונה ומבקשת ביקורת בעניין מסוים, הביקורת עשויה להועיל, ובעיקר משום שאני פתוחה לשמוע אותה.
כך קרה כאשר פניתי לחברת עריכה עם הספר הראשון שכתבתי. קיבלתי ביקורת מקצועית, יסודית, ארוכה. קרה וחותכת. לא פשוטה לעיכול. אבל אני רציתי אותה כדי להתקדם, ואף עם לא התחברתי לכולה הרי שבסופו של דבר היא עזרה לי וקדמה אותי משום שזה בא ממני.
גם ביקורת שלא באה ממני, אולי אפשרית, אם אותו אדם מגיע ממקום טהור של רצון לעזור, ואם הוא מקדים ושואל אם אני מעוניינת לשמוע את הביקורת. למשל ביקורת מסבתא שלי עם הקדמה כזאת מתקבלת פעמים רבות ואף עוזרת.
והעיקר- כשאנו רוצים לתת ביקורת לעשות זאת ממקום של נתינה. של כבוד. בעדינות. ורק אם הצד השני באמת מעוניין לשמוע.
יש אנשים שמקבלים ביקורת מבלי שיחפצו בכך והביקורת מחלישה ומקטינה את הביטחון העצמי שלהם.
אתן דוגמא- פעם אמרה לי אחת מחברותיי לדירת הסטודנטיות שראתה אותי במכנסי פיג'מה קצרות, שהרגליים שלי שמנות. בשביל מה? ומה יצא מזה? שנים הלכתי בתחושה שעליי להסתיר אותם באלף שכבות, ולהתבייש. לביקורת יש כל כך הרבה כוח!
מצד שני, קשה לא להעיר לילד שלנו כשהוא מחטט באף בציבור, ואולי גם לא נכון. השאלה זה איך ומתי. אם נעיר לו מול אנשים- התוצאה תהיה הבכה. אבל אם נעיר לו בצד, ונפתח שיח מכבד התוצאה יכולה להיות הפוכה.
וכן אף זכור לי מקרה של אחת ההרצאות הראשונות שלי, שלא יצאה מוצלחת. לא ידעתי להסביר מדוע ומה לא זרם שם. אחת הנוכחות בהרצאה הציעה להפגש איתי לקפה ולתת לי ביקורת. הביקורת שלה שידרגה לי את ההרצאה בכמה רמות ובסופו של דבר הודאתי לה מאוד. חשבתי איזה אומץ נדרש לה כדי להיות מסוגלת להציע לי ביקורת. אז האם נכון לשתוק רק מהפחד שנפגע במישהו? ובמקרה הזה הרי שהיא עזרה לי מאוד!
אני לא חושבת שיכולה להיות תשובה חד משמעית מתי נכון לתת ביקורת ומתי לא, אלא בעיקר צריכה להיות רגישות, תשומת לב, ועדינות. שזה לא יבוא מתוך חוצפה, או מתוך מקום להוכיח 'אני צודק ואתה טועה' או ממקום מתנשא. סוג של שילוב בין כוונה טובה למעשה טוב.
מה אתם חושבים?
מוזמנים להגיב בשמחה [מזכירה לכם שוב שהתחדשתי באפשרות להגיב לבלוג]
תגובה אחת
כ"כ מתחברת, וככ חמוד אהבתי ממש חומר טוב למחשבה תודה עידית הכל בטוב טעם מיוחד