כשחזרתי באחת בלילה מאירוע כל מה שהתחשק לי היה למצוא את עצמי בבית ולהתחפר מתחת לשמיכה ולשקוע בשינה עמוקה, אלא שהמחסום על כביש 38 לא בדיוק עזר לרצון שלי להתגשם. אני מודה שבהתחלה התעצבנתי. אפילו מאוד. עבודות בכביש באמצע הלילה? מה קורה פה? אנשים עייפים, רוצים לישון, איזו חוצפה.
אבל אז נזכרתי בעבודות שהיו בזמנו בצד השני של הכביש ובנתיב הנוסף שקיבלנו בזכותם. במשך שנתיים סבלנו מחסומים בלילות, אבל אחר כך נעלמו הפקקים שסבלנו מהם במשך שנים. לפעמים הדרך הארוכה היא הקצרה, ולפעמים המתנה היא מתנה.
לפעמים אנחנו רואים רק את הכאן והעכשיו- רוצה להיות כבר בבית ולעקוף את המחסום הזה. אבל לפעמים המחסום הזה פותח שערים, אולי לא מחר אבל בעוד כמה חודשים. ובסך הכול זה די הגיוני לשים אותו בלילה, כשיש פחות תנועה על הכביש, והכעס הוא בוודאי הדבר האחרון שיעזור כאן, כי בדיוק כמו שאני לא רוצה להתקע שם גם השוטרים לא וגם העובדים לא, כולם רוצים הביתה ובאותה המידה כולם רוצים להצליח לסיים את הדרך- ובמקרה הזה סלילת דרך חדשה ממש, מילולית.
לכן מה שחשוב- בראש ובראשונה- הוא להבין שהחיים שלנו פועלים בכל מיני דרכים. לכל דרך יש מטרה. לפעמים מדובר בדרכים קלות, לפעמים קשות. ארוכות או קצרות, דרכים יפות או קודרות, דרכים שמישהו סלל כבר לפנינו או דרכים שאנחנו צריכים לעבור בהן בפעם הראשונה.
אני בדיוק בימים אלו נמצאת לקראת מטרה באחת מהדרכים האלו. הדרך שתוביל להוצאת ספר הילדים השני שלי, 'שונאת או אוהבת'. זאת הייתה דרך ארוכה מאוד שארכה למעלה משנה. את הספר הקודם [הראשון] הוצאתי תוך שלושה שבועות וחצי מרגע הרעיון. לא הבנתי אז כמה הזמן הזה היה מדהים, לא הערכתי אותו מספיק. אבל עכשיו אני מבינה שלכל ספר יש דרך אחרת, כמו שלכל ילד, להבדיל, דרך חינוך שונה.
הרש"ר הירש מדבר על זה שהטעות של רבקה ויצחק בגידול הבנים שלהם הייתה שהם חינכו אותם באותה הדרך, אבל יעקוב ועשיו לא היו צריכים לקבל אותו החינוך, כי לכל אחד התאימה דרך אחרת. לכן הם יצאו שונים כל כך. ראיתי את זה עם הילדים שלי. עם הגדול עשיתי המון גבולות כשהיה קטן וזה עזר לו. את הצעירה יותר הגבולות דווקא הלחיצו והיא הייתה צריכה חיזוקים וחיבוקים על כל שעל. כי לכל ילד דרך שונה, ולכל מטרה להבדיל גם כן.
אחרי שהצבנו מטרה והבנו לאן אנחנו רוצים להגיע [קבלה לעבודה? קידום בעבודה נוכחית? ילד מחונך ונעים הליכות? הצלחה בזוגיות? רכישת בית?] צריך לחשוב על הדרך. והדרך לא תמיד סוגה בשושנים.
אפשר להפעיל וויז- לפי אנשים אחרים שכבר צעדו בדרך הזאת. הוויז יציע- בדרך כלל- כמה דרכים ואנחנו נצטרך לבחור את הדרך שהכי מתאימה לנו. אולי יש דרך שהיא הכי קצרה אבל היא אינה סלולה או עוברת במקומות מסוכנים? זה לא יהיה רק לפי האורך אלא גם האיכות.
ומה קורה אחרי שמגיעים למטרה שמראה הוויז בסוף הדרך? תחושה 'סוף הדרך' מה?
אבל זה לא מספיק. אי אפשר להתייחס רק להגעה. צריך ללמוד להינות גם מהדרך עצמה. כי אפילו בדרך מלאה בקוצים יכולים להיות פרחים שצומחים מעליהם שנוכל לראות אם רק נחפש אותם. וגם כי לחפש כל הזמן תוצאות ומטרות ולא להינות מהדרך עצמה זה פשוט מתסכל. תחשבו על זה במונחים של הכביש, כמה מתוך הזמן אנחנו בדרך וכמה ביעד? לשמוח תמיד רק ביעד? והרי מייד אחרי שהגענו ליעד כבר צריך לצאת ליעד חדש.
אבל יש דבר גרוע יותר, וזה להסתכל אל הדרך של האחר ולהגיד 'איך הדשא של השכן ירוק יותר' כי מהנקודה שאנחנו עומדים ככה זה נראה, אבל כל אחד רואה את הדברים אחרת ואולי בדיוק כמו בשיר של מתי כספי שאת מילותיו כתב יענקל'ה רוזנבליט 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם', ואולי ממש כמו בהמשך השיר צריך יד קטנה שתכוון- של חבר טוב או שותף לדרך "נתת לי יד, הראית לי דרך להרבה דברים. הבאת חיוך יפה כמו פרח וכוח להאמין…"
חינכו אותנו תמיד שהצלחות זה דבר טוב וכישלון- פחות. אולי אפילו הרבה פחות.
אבל האמת היא שכדי להצליח חייבים להכשל לפעמים. והכישלון 'מחשל' ונותן לנו כוח לעבור את ה'מכשול' הבא בקלות רבה יותר. כי כשעושים טועים. אי אפשר לעשות הכול נכון. אנחנו לא רובוטים. רובוטים אולי לא טועים אבל גם לא מתקדמים. האנושות טועה ותועה ותוהה, אבל בסוף הולכת כל הזמן קדימה.
אז תתחילו בבחירת הדרכים שלכם, סימון המטרות, הכלת הכישלונות, חוסר בהשוואה חברתית ובעיקר המון סבלנות ושינוי בתפיסת העולם שגם הדרך טובה כשלעצמה ולא רק התוצאה.
מוזמנים לשתף בתגובות לפוסט במטרות ובדרכים אליהם אם תרצו
ובינתיים חודש טוב
