הבידוד שלנו התחיל ככה-
אני קיבלתי הודעה שאני צריכה להכנס לבידוד בגלל שישבתי שעתיים ליד מישהי שחלתה בקורונה.
"איזה כיף לי, אני נכנסת לבידוד!" צעקתי בהתלהבות.
כמה דקות אחר כך הסתבר שגם הבן שלי היה בקרבת חולת קורונה אחרת וגם הוא צריך להכנס לבידוד. "איזה כיף לנו!" צעקתי לו בהתלהבות "גם אתה צריך להכנס לבידוד ביחד איתי!" הוא כל כך התלהב וקפץ ושנינו פתחנו בריקוד.
הגדולה יותר, בתגובה, אמרה לו 'בוא, תלקק אותי' הוא ליקק אותה מבלי להבין מדוע [קריאה להצקה ברשות, מי יעמוד בפני אפשרות כזאת מפתה] ואז היא צעקה "יש! עכשיו גם אני צריכה להכנס לבידוד!"
ולאחר מחשבות החלטנו שנכנס כל המשפחה לבידוד ביחד.
הרגשות היו מעורבים. כי האמת שבפנים היה לי קצת קשה. חופש התנועה… שכל כך חשוב לי. העולם שבחוץ… והבן הגדול לקח את הדברים קשה. הוא ביקש ללכת לסבא ולסבתא ולא לשהות איתנו בבידוד, אך אני אמרתי לו שלא אוכל לא לראות אותו שבועיים ולכן הוא ייכנס איתנו לבידוד, כי אני אוהבת אותו ורואה בכך הזדמנות לחוויה משפחתית ייחודית.
היום, לקראת סיום הבידוד, אני לא רואה איך הייתי עוברת את זה בלעדיו, וגם הוא רואה את הדברים קצת אחרת.
"האמת לא רציתי להכנס לבידוד" הוא אמר לפני כמה דקות "אבל עכשיו… היה כל כך כיף! בואו נכנס לעוד!"
איך כל זה קרה, בעצם? שאנשים נכנסים לבידוד, מלשון מבודד, מרוחק וללא מגע עם האנושות, ועוד נהנים מזה?
הכול מתחיל בבחירה. בחירה חופשית.
איפה פה הבחירה, בעצם?
הרי לא בחרנו להכנס לבידוד.
וזאת בדיוק הנקודה.
לפעמים אנחנו בוחרים בחיים- עם מי להתחתן, איפה לגור, איזה אוכל להכין לארוחת צהרים, איזה בגד לקנות, ובאיזה משחק לשחק בשבת אחרי הצהרים.
ולפעמים אנחנו לכאורה לא בוחרים וקורים לנו גם דברים קצת פחות נעימים כמו – תאונה, פציעה, חולי או כאב. אלא שגם שם יש בחירה. הבחירה היא איך להתייחס למה שקרה ואיך להתמודד איתו.
למשל בידוד- אפשר לבכות, להכנס לדיכאון, להתייאש, להתבאס. ואפשר לבחור לשמוח ולראות בו הזדמנות! הזדמנות לחיזוק התא המשפחתי, הזדמנות לבניית קשרים, לבחור לחייך ולשמוח, לבחור לצאת מחוזקים ומאושרים.
השלב הבא היה לחשוב ביחד מה עושים. ישבנו ביחד ההורים ושני הגדולים על תוכנית מה הולך לקרות בכל יום, אמנם לא עמדנו בכל התוכנית, אבל בהחלט הצלחנו לעשות חלקים גדולים ממנה.
הילדים הקטנים התחילו כמעט כל בוקר עם סדנת אפיה ובריכה במרפסת, הגדולים יותר נהנו מסדנאות וערבי סרט עם פופקורן. גמד וענק, משחקים משפחתיים, ושוק בו כל אחד הקים דוכן ייחודי וקנה משאר הדוכנים.
מעבר לכך- קיבלנו מידי פעם הפתעות מאחורי הדלת, וזה היה משחק משעשע ומעשיר וכמובן מפנק.
ההורים שלי עשו עבורנו את כל הקניות וסירבו לקבל את התשלום בחזרה,
חברים טובים התגייסו לעזור והציעו כל יום שוב ושוב רעיונות ועזרה בכל מה שצריך וזה חימם את הלב.
משחק נוסף היה לעמוד ליד החלון ולנופף מרחוק לסבא ולסבתא ולהשתתף בזומים משפחתיים, כמו בימי הסגר. וה-משחק, אולי המשעשע ביותר, היה- החלפות. אנחנו מקבלים שקים מלאי קניות, ובתמורה מעניקים שקים מלאים בזבל [סליחה משפחה יקרה אבל לא הייתה ברירה].
הרגשנו פינוק [לוקחים לנו את הזבל!? זה אמיתי?? ארוחות גורמה, שוקולדים וממתקים מתחבאים בתוך הקניות, קרדיט ענק לסבא ולסבתא על הכול]
והכול נבע מבחירה. בחירה חופשית.
כי ברגע שהחלטנו לחייך אל הבידוד הוא שלח לנו חיוך בחזרה, פשוט כך.
אדם שלא בוחר ואומר 'אין לי בחירה' סופו שיש לו 'בריחה' [היפוך האותיות של בחירה] הוא בורח מהאמת של עצמו ואולי גם מהחיים של עצמו ולפעמים הופך לחיות חיים של מישהו אחר.
גם היהדות מושתת על בחירה, העם הנבחר, והבחירה אם להאמין באלוקים או לא ואם לקיים מצוות או לא. זה לא משהו חדש שהמצאתי היום 😊
אז, בפעם הבאה שאתם נתקלים בקושי או במשבר- אל תשאלו 'למה זה קרה לי', תשאלו 'איך אני יכול לבחור להתייחס?' 'מה אני יכול לבחור לעשות?' 'איפה הבחירה שלי פה' ותצאו הרבה יותר מחוזקים.
מוזמנים להגיב בהמשך [אני מזכירה לכם שהתחדשתי באפשרות לתגובות] ושיהיה לכם שבוע טוב,
עידית
