בלוג

משב הרוח - בראשית

לפני כמה ימים ישבתי עם חברה בבית קפה ובאמצע שאכלנו ניגשה מלצרית ופינתה את האוכל, ככה, בלי לשאול אם סיימנו ואם אפשר. הבנו מייד שהיא בהתחלה, ב'בראשית' שלה, אבל היה נוח יותר לו הייתה מקדימה ואומרת 'אני חדשה'. הרי לא צריך לפחד להיות ב'בראשית'. ולפעמים גם אין טעם להסתיר. הרי בפעמים הראשונות שבאתי לשחק כדורסל שיחקתי די גרוע, ולמה הייתי צריכה להתבייש בבראשיתיות שלי ולנסות להעמיד פנים כאילו ידעתי ושכחתי? ילד שנכנס לכיתה א' לא מתנצל שהוא לא יודע לקרוא. אפילו רבי עקיבא הגיע ללמוד בגיל ארבעים ולא התחיל בהסתרות של העובדות. הוא פשוט למד.
להתחיל ככה את הפוסט? המממ… לא. זה מתאים לאמצע נראה לי.

קרה לכם פעם שהייתם בהצגה שההתחלה שלה הייתה משעממת ולאט לאט התחילה לקבל קצב ועניין? גיליתי שלפעמים השחקנים לא עושים 'חימום' ראוי לפני כן ולכן מגיעים לא מוכנים ונכנסים לעניינים תוך כדי, הבעיה שלפעמים עד לרגע הזה אנחנו מאבדים עניין.
פעם אחת הופעתי בתיאטרון ירושלים, זה היה כשהייתי סטונדטית בהצגה 'נעמי' מטעם מכללת אמונה. שיחקתי בכל מיני תפקידים והריגוש היה גדול, ובכל זאת, לא הבנתי את עוצם המעמד עד לרגע הכניסה לבמה מול הקהל. שניה לפני ששמתי את הרגע על הבמה עברה בי המחשבה להיעלם ומייד הופיע האדרנלין וזרק אותי פנימה במלוא העוצמה. זאת ההתחלה. ואני תוהה לעצמי האם שחקנים שמשתתפים בהצגות למחייתם מאבדים באיזה שלב את הזיק הזה? את הפחד הקטן? את ההתרגשות והלב שמאיים לקפוץ לשמיים? ואם כן, איך הם יכולים לשחק, בעצם?
אז להתחיל ככה? המממ… לא. אני אנסה משהו אחר.

ביום חמישי האחרון השתתפתי בסדנת כתיבה אינטואיטיבית של עידית שיינר בנושא 'מבראשית'. מעבר לזה שהסדנא הייתה מאוד מעניינת ומהנה מצאתי את עצמי נוגעת בנושאים שישבו בתוכי כנראה הרבה זמן ולא יצאו החוצה. ביניהם יצא הקטע הבא: "כמה זמן כבר נמשכת ההתחלה? מתי יגיע ההמשך? ולמה התחלות הן ארוכות כל כך? והאם יהיה לי כוח לעוד התחלה? בטח, הרי זה כמו לידה. ההצלחה ומימוש החלום מטשטשים מהזיכרון את הכאב" וככה אני מרגישה, שכל התחלה גובה ממני אנרגיות מטורפות, והלוואי והיה אפשר להתחיל מהאמצע. אולי גם פוסט בבלוג, וסיפור שכותבים, ומפעל חיים, ובעצם הכול.
בימים אלו אני פותחת מועדון ייחודי לפיתוח יצירתיות לבעלות עסקים. ביום רביעי הקרוב בעזרת ה' המפגש הראשון ואני כולי פרפרים. אני מאמינה שמי שצריכה להגיע תגיע והקבוצה שתווצר תהיה המדוייקת ביותר, ועם זאת עד לרגע האחרון לא תמיד יודעת [כמו בכל התחלה] מי תהיה הקבוצה הזאת, מה גם שהרבה מהנשים הן חדשות ואינני מכירה אותן עדיין.
אז להתחיל ככה את הפוסט? המממ… אני עדיין אל בטוחה שזאת הפסקה שהכי מתאימה להתחלה.

השנה, כשכל החגים כמעט תפסו את מקומם ביום ראשון בערב, הרגשתי תוהו ובוהו של ממש. כשהם הסתיימו, סוף סוף, הלכתי לבית הכנסת ושם שמעתי שהתחילה סוף סוף הבריאה. הבריאה של ימות השבוע.
ביום ראשון- אור וחושך, כי סוף סוף יכולתי לראות את האור והחושך כשעמדתי מחוץ למטבח.
ביום שני- מים ושמיים, כי סוף סוף יכולתי להתקלח בלי למהר כי לא היה איזה חג או שבת להכין
ביום שלישי- יבשה, כי סוף סוף התחלתי להרגיש יציבות. הרי התרגלתי לשבועות של ראשון, או ראשון ושני ומייד אחריהם שבת והנה הגיע יום שלישי, פעמיים כי טוב!
ביום רביעי- מאורות. כי התחלתי לראות את האור שבשגרה.
ביום חמישי- נבראו החיות, כי- בואו נודה- גם הילדים חזרו לשגרה עם כל המכות והצרחות, ונהיה פה גן חיות קטן
ביום שישי- נברא האדם כי אנחנו בעצם נבראים מחדש אל תוך שנה חדשה, נקיים כאילו עכשיו נוצרנו.
זה כבר יותר מתאים להתחלה של הפוסט? בעצם לא בטוחה ננסה עוד משהו

השגרה הזאת, האם היא דבר טוב או דבר רע? כשכתוב בספר בראשית שלפני כן היה תוהו ובוהו יש לנו קונוטציה של דבר שלילי למרות שבאף מקום לא כתוב שזה היה דבר רע. זה פשוט היה דבר אחר ממה שאנחנו מכירים.
פעם, בתקופת עזרא, היו מסיימים לקרוא ספר תורה פעם בשלוש שנים [חלוקת הפרשות הייתה אחרת ממה שאנחנו מכירים היום]. היום, לעומת זאת, מקובל לסיים אותו בתוך שנה, וזה לא סתם 'יצא ככה' אלא יש בזה אמירה. בכל שנה יש אפשרות להתחיל מחדש, ממש כמילות השיר של נעמי שמר [החגיגה נגמרת]: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב, לשמוע חלילים ברוח החופשית, ולהתחיל מבראשית"
יש לנו אפשרות פעם בשנה לחוות קצת תוהו ובוהו ואז לברוא את עצמנו מחדש, לעשות ריסטרט, ולהתחיל מבראשית. בעיני זאת מתנה מופלאה! ואולי גם להבין שלפני כל התחלה בחיים שלנו יש קצת תוהו ובוהו. אולי זה בלגן או חושך, או אי ודאות. אנחנו חווים תוהו ובוהו בכל מיני נקודות בחיים: לפני לידה, מעבר לעבודה חדשה, חתונה, מעבר דירה, לקראת שיפוץ, לפני התחלה של לימודים או נסיעה ארוכה. אבל גם כשיש תוהו ובוהו כתוב "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", כלומר גם שם, אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, אנחנו לא לבד.
ואולי יש פה אמירה לקראת השנה החדשה, לא לפחד מהתחלות חדשות, לא לפחד מהבלגן שלפני, לא לחשוש משינויים ומבריאת עולמות. הרי האדם נברא בצלמו של אלוקים, ומהו אותו צלם? יש לזה הרבה פירושים, אבל אחד הפירושים האהובים עליי הוא שצלם זה דמיון לבורא של העולם וזאת היכולת הזאת שיש גם בנו לברוא עולמות.
אלוקים בורא את העולם כולו דרך זה שהוא אומר מה צריך להיות, קובע עובדות. אולי גם בזה אנחנו צריכים להדמות לו ולהיות כמוהו ולדעת שכשאנחנו רוצים להתחיל משהו קודם כל לא לפחד להכריז שאנחנו מתחילים. שכל העולם יידע על הדרך החדשה שלנו. על הבראשיתיות.
או! זאת כבר התחלה נחמדה. אבל רגע… הגעתי כבר לאמצע הפוסט…

אגב, כבר שנתיים בערך שלא העליתי פוסט בבלוג. למה? תירוצים תמיד יש, קורונה, שתי לידות, תינוקות. מצד שני- לכל אחד התיק שלו למה הוא לא עושה דברים. ואולי זה היה בגלל שהתרגלתם לקרוא אותי והפרגונים הפסיקו להגיע ואיתם גם האנרגיה שלי להמשיך, כי אם אף אחד לא קורא אותי למה לטרוח? מצד שני, אני מזכירה לעצמי, זה שלא מגיבים לא אומר שלא קוראים אותי, זה כמו בפייסבוק שהמון אנשים אפילו לא עושים לייק ואז פוגשים אותי ברחוב ושואלים על כל הדברים שכתבתי אתמול בפוסט ואני תוהה מאיפה הם יודעים. אז אולי הכי פשוט להבין שהייתה התחלה מרוגשת של בלוג, שנמשכה ככה כמה שנים בהתלהבות. הייתה אפילו תקופה שהופיע כל שבוע, ואז הייתה הצטננות, ושגרה. ועכשיו זאת שוב התחלה, והפעם ממקום נקי. שלא זקוק לטפיחה על השכם או להיות מוזן מתגובות. הרי אני קודם כל כותבת בשביל עצמי. מרגישה שיש לי מה לכתוב לעולם ומוציאה אותו. מקווה שיפגוש לבבות של אנשים. רוצה להרגיש עם הבלוג תמיד בהתחלה.

באיזה תדירות הוא יעלה? אני עוד לא יודעת. עוד אמצא ואגלה את המינון שיהיה הכי נכון לי, מינון כזה שאעמוד בו ושגם לא יכביד, שייכבד. אותי ואת כולם. ואולי בגלל שזאת ההתחלה הפוסט הזה קצת תוהו ובוהו. אולי.

ובגלל שפעם ראשונה שאני מעלה פוסט אחרי הרבה זמן. חשבתי שאני חכמה. כתבתי את הטיוטא ישירות בתוך הפוסט ותזמנתי אותה לעלות בשעה שמונה בערב במוצאי שבת. ככה לא תהיה לי ברירה, אפשר לקרוא לזה 'דד ליין'. בגלל שהפוסט מתוזמן לפרסום עד שמונה בערב במוצאי שבת הוא יהיה מוכן. נקודה.
יצאה שבת, אני מתחילה למיין כביסות, לסדר את הבית, להתארגן ופתאום… השעה שמונה בעוד עשר דקות!! אוי לא, הטיוטא עולה! אני רצה למחשב, מדליקה מחברת, מתחברת ו… אופס. קרתה פדיחה. הפוסט תוזמן בטעות לשעה שמונה בבוקר.
הבן שלי הציע לי למחוק אותו ולהעלות מחדש, שאף אחד לא יחשוב שהעליתי אותו בשבת והרי אני שומרת שבת ואיך זה ייראה ו… אבל אני החלטתי להשאיר אותו. הוא כבר עלה. אני בהתחלה חדשה. מותר לי לטעות. ולמי שקרא את הטיוטא אני מתנצלת ורק אומרת- אולי קיבלתם הצצה קטנה לתהליך העבודה על הבלוג ולכל הטיוטות, לא שהוא בהכרח כזה מעניין אבל אם זה כבר קרה אז מקווה שלא סבלתם יותר מידי.

 

אסיים באיחול לכולנו שההתחלות שלנו יהיו כל כך חלקות שכשלא נשים לב כבר נהיה ב'אמצע' ושגם אם זה לא יהיה ככה, והן יהיו קשות, שזה לגמרי יהיה שווה את המאמץ. שנדע לברוא בעצמנו עולמות. שנדע להיעזר בסבלנות ולדעת שבכל הזדמנות יש יזמות. שבכל אפשרות יש יכולת לברוא עוד ועוד עולמות מחדש. שהרבה כוח נתון בידינו ואנחנו יכולים לברוא אור וחושך [וגם הרבה יותר], ושעל כתפינו מוטלת האחריות לבחור איפה לשים את הדגש וכיצד לעשות את ההפרדה בין השניים.

לחיי ההתחלות!

טיפ-טיפה מהאומץ:

לפעמים התחלות מפחידות מאוד! איך אפשר בכל זאת לעשות אותן?
1- לחשוב על מישהו שעשה התחלה דומה לפנינו, לקרוא עליו או לדבר איתו ולקבל ממנו בוסט השראה
2- להתחיל בדבר קטן
3- לעצום עיניים ולדמיין את התמונה כשהחלום מתגשם, בכל פעם שקשה להיזכר בה
4- לזכור תמיד שגם אנשים גדולים ומצליחנים, ברוב המקרים, התחילו מכלום והתקדמו לאט לאט, אז לא להתייאש
בהצלחה לכולם בהתחלות החדשות!

בלשון האומץ:

לפעמים אנשים הם כמו רכב, כשהם לא מתניעים הם צריכים שימלאו או שיחליפו להם את המצבר
זה לא חכמה לדעת לסרוג כיפה, זה חכמה לדעת איך להתחיל אותה
החיים לא בנויים מהתחלה וסוף, אלא הרבה התחלות וסופים קטנים שארוגים זה בתוך זה בשתי וערב, ואולי זה 'ויהי ערב ויהי בוקר'
כדי להתחיל צריך לעשות, כדי לעשות צריך להתחיל
בראשית הייתה ההתחלה
בואו לתוהו ובוהו אל תבהלו לרגע, את הרגע תבהילו לבוא

חורצים משפט:



אם אפילו הבריאה מתחילה מהאות ב' למה אנחנו תמיד מנסים להיות סוג א'?

גם הוא מהנביאים:

"בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תהו ובהו וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" [בראשית א', א'-ג']

חיים בסרט:


 

יצירת[י] השבוע:



 

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן