בלוג

משב הרוח - דרך אגב

השבוע, כשלמדתי את הבית שלי בבית, שמעתי כמה פעמים את השאלה: "אז כמה קיבלתי?" בהקשר של מבחן או עבודה. היה לה קשה לקבל את זה שאין משמעות לציון, אלא רק לכך שהיא התקדמה לעבר המטרה שלשמה אנחנו לומדות. כי אנחנו אוהבים תוצאות ברורות, שאפשר לתת להן ציון, מספר, לדייק אותן. שניתן להעריך אותן בקלות. לפעמים אנחנו כל כך רוצים להשיג מטרה עד שהמטרה מקדשת את כל האמצעים, משביתה את כל החיים, שמה הכול על הולד. העיקר – להגשים!

וכך היה לי בשבועיים האחרונים כשבקושי אכלתי וישנתי ואיכשהו הצלחתי לתפקד, אך הכול היה על הולד- למען המטרה שקבעתי- לראות את הסרט הקצר שהכנתי בערוץ היוטיוב של התחרות של קולנוע 'מעלה'.

כל כך רציתי כבר לראות את הסרט שלי בערוץ היוטיוב של התחרות, כל כך רציתי! עשר פעמים ביום הסתכלתי אם הוא כבר עלה, והתבאסתי מחדש לראות שאין חדש תחת השמש.

דרך אגב- האם זה משנה שעברתי דרך ארוכה כדי לשלוח סרט לתחרות הסרטים קצרים? והאם לדרך יש משמעות בפני עצמה ולא רק למטרה? לא סתם צמח הביטוי הזה 'דרך אגב'. כי אנחנו לא אוהבים דרכים. אנחנו אוהבים תוצאות.

ולפעמים, המטרה לא מתממשת בדיוק כמו שדמיינו אותה, ואנחנו מרגישים כישלון. תסכול. כאב.

וכששיתפתי בפייסבוק שעשיתי הכול בשביל להגשים את המטרה ושהיא עדיין לא הוגשמה קיבלתי הרבה עידוד, אבל גם הצעה להתבוננות קצת אחרת והגדרת המטרה מחדש. האם המטרה יכולה להיות משהו שאינו תלוי בי, כגון כניסה לערוץ יוטיוב מסוים, או שהמטרה צריכה להיות להספיק להגיש סרט ראוי לתחרות בזמן? והאם רק המטרה חשובה, או שיש להרים על נס גם את הדרך אליה?

זאת הייתה דרך קשה, וכל מה שיכל להשתבש השתבש.

נתחיל בכך שהייתי כל הזמן הזה בבית, רוב הזמן עם כל הילדים, ובימים האחרונים עם שלושה מתוך הארבעה. נמשיך בזה שאני מנהלת שיפוץ במקביל, צריכה לקבל החלטות ולבחור בכל פעם משהו חדש [כיורים, שיש, ברזים וכו'] וכן לקדם את העסק, להמשיך לתפעל את 'בית ספר אמא' שהקמתי בבית ועוד.

בתוך המציאות הזאת כבר קשה להתעקש ולהכין סרט לתחרות, אבל אם זה היה הכול, דיינו.

זה התחיל בשעה וחצי של צילומים שהיו צריכים להצטצם לשתי דקות סרט, בדרישה למוסיקה מקורית ולכתוביות באנגלית שגיליתי בהמשך, לעריכה אינטנסיבית ולתוכנה שטרחה למחוק את העבודה שנעשתה במשך לילות שלמים בחמש דקות. בקטע מהסרט שנאלצנו לצלם שוב מהתחלה בלו"ז צפוף מאוד, ועוד.

כבר כמה פעמיים בשבועיים האלו, שעמדתי לוותר על החלום, אבל לא עשיתי את זה. וכמה למדתי בשבועיים האלו! למדתי שאני יכולה לעשות כל דבר ואין דבר העומד בפני הרצון. למדתי שאין כמו אחותי המדהימה, בת-חן צרפתי, שכשאני צריכה אותה, גם אם אנחנו שונות ולא תמיד בקשר, היא תהיה שם בשבילי ללא הגבלה ותעשה כל מה שרק אבקש [אולי בפעם הבאה כדאי לי לבקש שתוריד את הירח בשבילי?] וגם טכנית, התחלתי ללמוד עריכה בתוכנת פרימייר שתמיד רציתי, פתחתי סוף סוף חשבון בג'מבו מיל ועוד.

כשאני מלמדת קומיקס, גיליתי שהתוצאות שלי עוזרות לילדים להגיד 'וואו' ולהתפעל ולרצות להגיע לחוג, אבל אחר כך הן עשויות להיות מתסכלות, כי הציורים שלהם לא יוצאים כמו התוצאות שלי.

ואז, דווקא צפיה בטיוטות שלי היא שמעודדת.

לשם כך אספתי טיוטות רבות ושמרתי אותן, וכשאני מלמדת קומיקס אני מראה לתלמידים את הטיוטות שלי ורק אחר כך את התוצאות שהן הניבו. וזה נותן להם הרבה יותר מרץ להתחיל.

אני חושבת שהגיע הזמן שנפסיק להתבייש בדרך שלנו, גם אם לא השגנו בדיוק את המטרה שרצינו, ונתחיל לשאת על נס גם את הצעדים הקטנים.

שאדם שרוצה לשיר לא יתבייש לזייף לפני קהל לפני שהוא יודע לשיר, וצייר לא יתבייש לקשקש רעיונות על דף, ואדם שלומד שפה לא יתבייש לדבר אותה עם טעויות.

מאז שאני ילדה דיברו לידי צרפתית, ואני מבינה משפטים שלמים, אלא מה? אני לא מעיזה לדבר בצרפתית. למה? כי אני יודעת שאטעה. ואז מה? יעירו לי. וזה לא נעים. זה לא נעים ללכת עם טיוטא פתוחה ברחוב, לדבר צרפתית מקוטעת מול דוברים רהוטים. אבל איך הם התחילו, בעצם? גם הם התחילו במלמולים לא מובנים אי שם בגילאי שנה-שנתיים, רק שאת זה הם כבר לא זוכרים. ומי שיתבייש בטיוטות לא יגיע אף פעם לדיבור רהוט. כי בדרך יש טיוטות, ובדרך יש משברים. ובים יש גלים, אחרת הספינה לא תוכל להתקדם קדימה אלא רק תעמוד במקום.

אני חושבת כמה מקום יש בתנ"ך לדרך של בני ישראל במדבר. יכלו לתאר את צאתם ממצריים ואת הגעתם לארץ, אבל רוב החומשים מתארים את הדרך, וזה לא סתם. כי רק דרך הדרך אנחנו הופכים להיות למי שאנחנו. הדרך הופכת אותנו לאנשים טובים יותר, מדוייקים יותר. דרוכים יותר.

במוצאי שבת האחרון לא העלתי פוסט חדש לבלוג מפני שחיכיתי למטרה ולא ראיתי ערך בדרך. חיכיתי שהסרט שלי יעלה לערוץ היוטיוב של קולנוע מעלה בכדי שאוכל לשלוח לכם פוסט [שכבר נכתב ומוכן, דרך אגב] עם הסרט שנשלח לתחרות. אבל החלטתי שזהו, אני לא מתביישת להגיד עוד שאין לי מושג אם הסרט יעלה או לא, ויותר מכך- זה כבר לא כל כך חשוב, בעצם.

כי אני עברתי פה דרך ועשיתי פה 'מעלה' לעצמי. והיום אני הולכת להראות לכם טיוטות שלי. גם בסרט וגם בקומיקס ולא להתבייש בהן, כי רק מתוך הטיוטות אפשר לצמוח, ורק מתוך הדרך אפשר להתרומם ולדרוך על המקומות הנכונים. ואם היינו עפים כנראה שלא היינו יכולים להותיר חותם או תביעת רגל בייקום הזה.

אני מאחלת לכולנו שנכנס לדרך שמתחילה מבראשית ועד לשנה הבאה נגיע ל'וזאת הברכה' האישית שתתאים לכל אחד ואחת מאיתנו.

דרך צלחה לכולנו!

טיפ-טיפה מהאומץ:

  • כשאנחנו קובעים מטרה- לקבוע מטרה שתלויה רק בנו ולא בשום גורמים סביבתיים אחרים. למשל- לא לקבוע כמטרה שסרט שלנו יגיע לתחרות מסוימת, אלא שהוא יישלח לתחרות מסוימת.
  • ללמוד להינות מן הדרך גם אם המטרה עדיין רחוקה/לא הושגה, ולא רק להרגיש 'במירוץ' חסר נשימה. איך? אפשר לדמיין מצד אחד את המטרה מושגת, ומצד שני לחשוב שזה בסדר גם אם היא לא תושג בדיוק בצורה שלה ייחלנו אלא קצת שונה
  • ללמוד להתבונן ולמנות את היתרונות מהדרך במקרה והמטרה לא הושגה ולא להתרכז בפספוס, אלא בערך המוסף. למשל- אם קבענו ללכת את כל שביל ישראל ולבסוף הלכנו רק חלק ממנו, להתמקד במה שעשינו ולא במה שיכולנו לעשות. במה שלמדנו מההליכה שכן ביצענו, לזכור את הנופים שראינו ולא לחשוב על אילו שיכולנו לראות וכו'.
  • אני ממליצה לכם למצוא חברים שמעריכים גם את הטיוטות שלכם ומוכנים לראות גם אותם ולא רק את ה'מוצר המוגמר'. הם חברים אמיתיים.

בלשון האומץ:

מי שדורך במקום לא עולה על הדרך

מדריך צריך להיות דרוך לבאות, אבל לשים לב שאף אחד לא ידרוך עליו

טעות וטיוטא לא סתם דומות, בלעדיהן הציור לא שלם

חורצים משפט:

לא תמיד הדרך מובילה למטרה, לפעמים המטרה נמצאת בדרך

גם הוא מהנביאים:

"ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף"

דברים א', מ'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן