בלוג

משב הרוח - הארגזים שלנו :-)

נעלמתי.

נעלמתי לאחרים, וגם קצת לעצמי, האמת.

נעלמתי בגלל מעבר דירה. זה שאב אותי. כל כך עמוק. זה ייאש אותי.

כל בוקר התעוררתי לערמות של ארגזים שעשו לי שחור בעיניים [בעצם חום, זה הצבע של הארגזים, לא?]

זה נכון שהגובה של הארגזים התחיל ב-3 קומות, ירד ל-2 ועכשיו לאחת. זה נכון שבחלק מהחדרים כבר אין ארגזים. זה נכון שבקומה למטה לא היה אפשר לזוז ועכשיו רואים רצפה, אבל הנטייה תמיד לראות את מה שנשאר. ונשאר הרבה.

ופתאום כל ההתנהגות שלי מול הארגזים, וכל ההתבוננות בהם הביאה אותי לבליל של מחשבות. על כך שלכל אחד יש ארגזים משלו. ארגזים שהם לא תמיד פיזיים ואין להם מקום שאפשר לראות. ארגזים שאת חלקם ארז לבד, ואת חלקם ארזו לו, ארגזים גדולים וארגזים קטנים, ארגזים מסודרים וארגזים מבולגנים. ואין אדם שאין לו ארגז.

ארגזים של משימות שנעשה 'מחר'. ארגזים של חובות מעיקות שצריך לבצע. ארגזים של רגשות אשמה ושל 'אחר כך'. ארגזים של אמיתות שהיינו רוצים לשכוח, ארגזים של חוויות נשכחות מהתיכון או מהנסיעה לחו"ל לפני עשרים שנה, ארגזים של סודות ומסתורין, ארגזים של חלומות שהיינו רוצים להגשים אבל בינתיים אנחנו דוחפים למחסן והם מעלים עובש או מתקלפים.

הבעיה שכשעוברים דירה הכול צף. זה לא כמו בסדר פסח שלא חייבים לפתוח הכול, פה אין ברירה. אי אפשר להתעלם או לא לראות. יגיע שלב שבו כל הארגזים ייפתחו, כל הארגזים ימוינו ואולי השלב הזה קצת מפחיד.

מצד שני, אני רוצה לפתוח את הארגזים, ויש שם גם ארגזים מאוד מעניינים!

למשל במקרה שלי יש חדר שלם שלא עברתי עליו מאז המעבר הקודם, מעין מחסן, שבו הוסתרו כל החלומות שלי. הרבה התחלות של ספרים שחלמתי להוציא לאור, הרבה רעיונות למחזות שלא הבשילו לתוצאה, הרבה מערכי שיעור שהייתי רוצה להעביר, תעודות מהעבר, תמונות והרבה הרבה קטעי יומנים שכתבתי בכל מיני תקופות, אז למה כל כך קשה לי לפתוח אותם?

כי לפתוח אותם זה לנהל דיאלוג עם ה'אני' שהייתי בגיל שתים עשרה, ובגיל שמונה עשרה, ובגיל עשרים. להיזכר בחוויות שניסיתי לשכוח, לבנות בדימיוני עולם שהיה ואיננו ואולי גם להישאב לתוכו בחזרה. הוא היה קצת יפה, וקצת כואב. גם מתוק וגם מר. וכי לא די לי בעולם שבו אני חיה שאני צריכה לפתוח עוד עולם? אבל הוא מעניין כל כך. ולפעמים מתחשק לי להראות לילדים חלק ממה שהיה שם, ולשתף אותם. וכשארגז כזה עומד ליו במרכז הסלון פתוח למחצה, והילדים רואים יומן מכיתה ה' מבצבץ…. נו טוב. כבר אין דרך חזרה.

אם אקפוץ רגע לעולם הפסיכולוגיה, בעולם ההוא מדברים על מודע, סמוך למודע, ותת מודע.

ואם נשווה את זה רגע לספריה, הרי שלכל אחד מאיתנו יש בספריה שלושה מדפים שהם רק שלו. מדפים חזקים, מקובעים היטיב לקיר. רחבים, מרהיבים.

במדף המודע אנחנו יכולים להכניס ולהוציא ספרים חופשי, להשאיל, להחזיר.

במדף הסמוך למודע אנחנו יכולים לדחוף ספרים שכבר קראנו כמה פעמים ואולי נמאס לנו מהם, אם כי הם היו ספרים טובים/חשובים ויכול מאוד להיות שיום אחד עוד נרצה לקרוא אותם שוב.

במדף התת מודע נמצאים ספרים מפחידים כמו בחלק השמור של הספריה ב'הארי פוטר'- ספרים נושכים, ספרים צורחים… ספרים נעולים. ספרים שלא ממש אפשר לפתוח בלי מפתח ובלי שיהיה נזק, אז עדיף שיישארו סגורים. זה המדף הכי גבוה. הכי רחוק. לא ממש נגיש. אבל קיים.

הספרים הסגורים, אלו שנמצאים במדף של התת מודע או הסמוך למודע- לכאורה מה הם מפריעים לנו בכלל? אלא שלפעמים נגמר שם המקום על המדף, והם מתחילים לגזול מקום מהמדף של המודע… ואז הכול נהיה צפוף. ואין מקום, ואז אנחנו מתחילים לשכוח דברים, ולהלחץ מדברים קטנים, ומשתלט עלנו מעין חוסר שקט שכזה.

אבל איך אפשר לגרום לעצמנו, יום בהיר אחד, לפתוח ככה סתם ארגזים? האם חייבים לחכות שיקרה משהו דרמתי, חוויה מכוננת? מעבר דירה או איזו טראומה חלילה, או אולי איזו קורונה שתשנה את עולמנו מן הקצה אל הקצה?

אני רוצה להגיע למצב שבכל יום אפתח קצת ארגזים, ככה סתם, בגלל שהגעתי למסקנה המתבקשת שזה לא בריא שיש כל כך הרבה ארגזים סגורים שתופסים מקום. אבל מה יגרום לנו להתחיל סתם כך לפתוח ארגזים באמצע החיים?

בפרשת 'בוא' שקראנו השבת מתוארת יציאת מצריים. אין יהודי שלא מכיר אותה, וגם רוב העולם הלא יהודי מכיר אותה. אנחנו מצווים להזכיר אותה בכל פסח, ובכל שבת בקידוש, ובעוד הרבה הזדמנויות.

קראתי את הפרשה וחשבתי לעצמי, למה זה כל כך חשוב שכל ילד הכי קטן שיש יכיר את העבר של העם שלו? למה זה כל כך עקרוני?

"אדם שאין לו עבר, אין לו הווה ועתידו לוט בערפל" [יגאל אלון], משפט שאני מזדהה איתו מאוד. כשהעבר נמצא על השולחן אין סודות אפלים אין ארגזים סגורים המתחים יורדים והחירות עולה.

אז נכון, זאת עבודה לא פשוטה לפתוח ארגזים, ולפעמים זה מרגיש כמו תיבת פנדורה, אבל בסופו של דבר זאת גם עבודה מתגמלת ומשתלמת. ואולי דווקא בסגר אפשר להתמקד בה ולהתקדם בה, צעד אחר צעד.

איך?

אני לא אוהבת להשאיר דברים ברמת התיאוריה, ולכן במסגרת הטיפים שבהמשך הבלוג בחרתי להביא ארבע שיטות מעשיות לפירוק הארגזים של כל אחד מאיתנו, אחת ולתמיד!

טיפ-טיפה מהאומץ:

  • לכתוב רשימה של כל הדברים שצריך לעשות ושאנחנו דוחים. זאת רשימה שאף אחד חוץ מאיתנו לא יראה, אז אין סיבה לחשוש. בכל פעם שנזכרים בעוד משהו להוסיף אותו לרשימה. להשתדל לפרוט את המשימות הגדולות למשימות קטנות כמה שיותר. להחליט לעשות בכל יום רק משהו אחד קטן מהרשימה. ממש קטנטן. לסמן וי על מה שעשינו או להדגיש במרקר. זה נותן תקווה. ככל שיש יותר ויים או יותר הדגשות התחושה כיפית יותר והתקוה גדולה יותר וערימת הארגזים קטנה יותר. והתחושה שאנחנו ננצח ואנחנו יכולים ולא להיפך.
  • לפני שמפרקים ארגזים לסדר אותם. ככה הם נראים פחות מאיימים. לפי קטגוריות או סתם בערמות פחות מפחידות. ככה החדר נראה יותר רחב והפחד נראה יותר קטן.

ובמציאות: לסדר את המחשבות, החששות, החלומות והרצונות על דף לפי קטגוריות. משפחה, חברים, עבודה, ניהול כספים ועוד.

כי להסתובב עם תחושה שיש לנו המון דברים שצריך לעשות זה מפחיד, אבל להסתובב עם תחושה שיש כמה תחומים נפרדים ובכל אחד מהם משימות אחרות קצת מקטין את הבעיה ומוריד את החששות.

  • הצבת דד ליין חיצוני.

במקרה שלי: אדם שקבעתי איתו להגיע להתקין טפט בחדר השינה. הוא היה צריך את החדר ריק על מנת להזיז את המיטה כמה שיותר רחוק מהקיר. לשם כך נאלצתי לחסל בן לילה כ-20 ארגזים ואף עשיתי זאת.

או ספה שצריכה להגיע מאיקאה ביום שלישי הקרוב. עליי לצבוע את הספריה, לקבע אותה לקיר, ולחסל את כל הארגזים שבסלון עד ליום שלישי אחרת לא יהיה איפה לשים את הספה.

דד ליין חיצוני יכול להיות גם רישום לקורס חיצוני, ביקור של קרובי משפחה, אירוע ועוד. לצורך העניין אדגים זאת על רצון לסיים לימודים כשלהם/תואר:

אפשר לקבוע תאריך חיצוני לסיום- אפילו תאריך של חג/יום הולדת.

אפשר לקבוע תאריך למסיבת סיום הלימודים/התואר ולהזמין קרובי משפחה, ואז אוי ואבוי אם לא נסיים בזמן כי זה יעשה מאיתנו צחוק, וזה בהחלט עובד.

אפשר להירשם ללימודי המשך שאליהם נתקבל על תנאי שנראה את התעודה הנכספת וכך עד לתחילת אותם לימודים תהיה לנו תעודה, כי לא נוכל לדמיין מציאות אחרת.

  • שיתוף של מישהו במתרחש. למצוא חבר/ה טוב/ה שאפשר לשתף בתחושות וברגשות שמתחבאות בארגזים ובכל התהליך. לפעמים לא די בחבר כזה ואז תהליך של אימון אישי יכול לעזור.

בלשון האומץ:

כשמתעלמים מארגז במקום להיעלם הוא נרגז

כי אין אדם שאין לו ארגז ואין ארגז שאין לו מקום

סוחב ארגזים סוחב הר, הגזים!

לפעמים ארגז סגור תופס הרבה יותר מקום מאשר בלגן פתוח

בשביל דופק סדיר בחדרי הלב צריך לסדר את השביל אל הלב

חורצים משפט:

לבחור אָיום ולהתפרק, או לבחור- היום לפרק!

גם הוא מהנביאים:

"ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצריים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה…" פרק ג' פסוק יג', ספר שמות

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן