המסיכה

לא הייתה מעלית. היא חיפשה אותה כבר רבע שעה והבינה שכנראה גם לא תמצא, אבל אורית התעקשה לשבת בבית הקפה החדש ויהי מה, על כן עלתה שתי קומות ברגל עם העגלה על כל מטלטליה. המדרגות הובילו לאיזור שקט וריק מאדם. אורית הסתובבה הלוך ושוב עד שמצאה את המקום. בית הקפה היה בקצה השני של הטיילת, ממש מול הים, אלא שבניגוד לאיזור השקט הוא היה הומה אדם. כולם ישבו בחוץ בגלל הקורונה. אורית ראתה כמה מלצרים אך הם לא פנו אליה והיא לא אליהם, כאילו הייתה אויר. אולי משום שקלטו שהיא עדיין התלבטה. לבסוף פנתה אורית בעצמה אל אחת המלצריות שהייתה בגבה אליה, בדרך להביא הזמנה. הייתה זו בחורה צעירה עם מכנסיים קצרות וחולצת בטן שחשפה את עגיל בטבור. אורית אמרה לה: "סליחה, אפשר להכנס כדי לראות את תעודת הכשרות?" המלצרית הסתובבה "כן, בטח" אמרה בקרירות, הדקה את המסיכה לפניה, וחזרה לעניניה. אורית נכנסה אל תוך בית הקפה. בפנים היו רק מלצרים שהתרוצצו עם מגשים, כל הלקוחות, כאמור, ישבו בחוץ בגלל הקורונה. "סליחה, נכנסתי לראות את התעודה" היא אמרה ואף אחד לא הביע התנגדות. תעודת הכשרות הייתה תלויה על הקיר ונראתה משביעת רצון, ועל כן ואורית החליטה להשאר שם. "אני יכולה לשבת כאן?" שאלה אורית את המלצרית הקודמת שבדיוק חזרה אחרי שפינתה את אחד השולחנות "כן, בטח" היא אמרה לה המלצרית מבלי להישיר אליה מבט. אורית חשבה שאולי זה מפני ששאלה יותר מידי שאלות, או מפני שהמלצרית עייפה, או מפני שהיא דתיה וחושבים שלכל הדתיים יש קורונה. אבל אורית לא רצתה לוותר על הקפה שלה ועשתה דרך ארוכה כדי להגיע לכאן. אז היא התיישבה בשקט וחיכתה. סוף סוף התפנתה אורית להביט בתינוקת שישבה בעגלה. כבר מלאו לה שמונה חודשים והיא הייתה חייכנית ועליזה. אורית התחילה לעשות לה קולות מצחיקים והתינוקת השיבה ב'דה דה דה'. אורית המתינה למלצרית שתגיע עם תפריט, אך משזו לא הגיעה היא הרימה את התינוקת, כיסתה את שתיהן בשמיכה, והחלה להניק אותה. דווקא אז הופיעה המלצרית. אורית הציצה מתוך השמיכה, כשהיא תופסת את השמיכה ואת המסיכה בשיניה במקביל. "אפשר להזמין?" היא שאלה את המלצרית שהביטה בה במבט מוזר. "כן, בטח" אמרה המלצרית בקרירות הרגילה, ואורית התחילה לחשוב שאולי אלו המילים היחידות שהיא ידעה להגיד

****************************************

ליהי סידרה את שיערה לאחור ביד אחת ואחזה במגש ביד השניה. שוב עומס. תמיד זה ככה במשמרת ערב. זה היה קשה, אבל מצד שני גם משתלם. הרבה אנשים זה גם הרבה טיפים, והיא הייתה צריכה את הכסף. התוכנית המקורית של ליהי הייתה לטוס להודו לכמה חודשים, אבל בצל הקורונה כנראה שתסתפק בטיסה לאילת. בכל אופן כסף אף פעם לא יזיק, והעבודה, כמה שהיא קשה, היו בה גם כמה רגעי נחת. למשל כשההוא מהמטבח ניסה להתחיל איתה פעם אחת והיא שפכה עליו, כאילו בטעות, כוס מיץ. או כששמו מוסיקה ושתו בירות אחרי שכל הלקוחות הלכו, רגע לפני שהחלו לנקות את המקום.

ליהי כבר ידעה לזהות אותם מקילומטרים, אלו שמושיטים את היד לארנק במהירות ומוציאים טיפים שמנים, והקמצנים, מנגד.

המבוגרים, בעיקר חבורות של נשים מבוגרות, אם היא הייתה מוצאת חן בעיניהן, הדרך מהיד לכיס אצלן הייתה קצרה. גם המשפחות שהיו מגיעות לארוחת ערב היו משאירות טיפ מכובד. היו גם זוגות בדייטים שהשאירו סכום לא מבוטל, הרי הבחור תמיד רצה להרשים את הבחורה.

אבל מהצד השני היו אלו שנתנו טיפים קטנים, אפילו מעליבים. אנשים שבאו בגפם ורצו לשתות כוס קפה ולעבוד במחשב במשך שעות, או חבורה של חברים צעירים, וגם דתיים, כך נאמר לה על ידי חבריה המלצרים, לא נתנו הרבה טיפ. למזלה הרב לא יצא לה עדיין לפגוש לקוחות דתיים, אבל זה היה רק עניין של זמן. והנה הפעם הייתה הפעם הראשונה.

היא ראתה את האישה הזאת נכנסת עם עגלת התינוק. חצאית ארוכה משתרכת על הרצפה. מטפחת קשורה על השיער שבקושי היה ניתן לנחש את צבעו, שרוולים ארוכים באמצע הקיץ. דתיה טיפוסית. ואם לא די בזה- דבר ראשון שעשתה כשנכנסה היה לבקש לראות את תעודת הכשרות. ובכלל, חשבה ליהי, האישה הזאת הייתה משונה. פתאום היא שמה שמיכה על הפנים, כאילו הצניעות של הבגדים כבר לא מספיקה. ואז היא הציצה מתוך השמיכה עם התינוקת.

ומה היא הזמינה? רק קפה ועוגה. ואחר כך סדרה לפניה את המסיכה כאילו גם את זה היא לא הולכת לאכול. "ואם אפשר גם מים" הוסיפה כשליהי כבר התחילה ללכת

"מים מינרלים?" שאלה ליהי בתקווה "לא, רק כוס מים מהברז" השיבה האישה עם התינוקת. קמצנית שכמוה. בטח תשב פה שעות, היא והתינוקת שלה, חשבה ליהי. אולי ברחה מבעלה, אולי סתם שעמם לה. כך או כך היא נראתה שונה בנוף. דתיה, לבדה עם תינוקת. ובטח טיפ לא תראה מזה. לליהי לא הייתה סבלנות. היו לה עוד לקוחות לשרת. משפחה חילונית עם שלושה ילדים, זוג בדייט ועוד זוג עם תינוק.

*****************************************

אורית חייכה אל המלצרית, היא ביקשה יפה, בעדינות. היא אמרה 'תודה' ו'בבקשה'. היא דיברה בנועם וניסתה לפתח שיחה, אבל המלצרית הייתה קרירה ועניינית. הטון שלה היה לא נעים. אולי היא שונאת דתיים? חשבה אורית.

התפריט הגיע מאוחר. בקשתה של אורית לקפה ועוגה התקבלה בפנים חמוצות. אורית חשבה לרגע שאולי המסיכה לא מהודקת מספיק לפניה והדקה אותה. אחר כך ביקשה גם מים. "מים מינרלים?" שאלה המלצרית, ואורית חשבה שהנה המלצרית יודעת להגיד עוד קצת מילים חוץ מאשר "כן, בטח"

"לא, רק כוס מים מהברז" ענתה אורית והמלצרית תקעה בה זוג עיניים כאילו הייתה גנבת. מה הבעיה? זה לא מקובל? אורית נזכרה בבית הקפה בשכונת מגוריה בו ברגע שהייתה יושבת, מבלי שתגיד מילה, היו כבר מביאים לה קנקן מיים. טוב, כנראה שהיה יחיד במינו.

ההזמנה הגיעה מאוחר. למרות שאורית הייתה לבדה הביאו שתי צלחות ושתי כפיות. אולי היה כאן רמז, חשבה אורית אך החליטה שהרמז הוא שגם התינוקת תהיה שותפה לחגיגה. אורית המתינה שהמלצרית תתרחק ואז הורידה את המסיכה, והחלה לאכול מן העוגה ולשתות מן הקפה. תוך כדי כך הקפידה להגניב לתינוקת קצת עוגה וגלידה ושתיהן נהנו מכל רגע.

מבטה של אורית נדד בין התינוקת לבין גלי הים שהשתרע מולה. הגלים האלו שיכלו לרדת ולעלות במהירות עצומה, להשבר אל החוף, להפוך לקצף ומייד להתהוות שוב במקום אחר.

עוגה, קפה, ותינוקת מול הגלים היה כל מה שנזקקה לו באותו הרגע. אורית נשמה את האויר רווי המלח אל תוך נחיריה וחייכה. היה לו ריח של חופש, של עוצמה. ריח של רוח. רוח של ריח.

אם לא הטלפון לא הייתה ממהרת לשוב אל המציאות.

היה זה בעלה שהתקשר. מסתבר שהוא סיים עם הסידורים וחיכה לה ברכב ברחוב הראשי. בן רגע חזרה אורית אל המציאות. היא ראתה את המלצרים הולכים הלוך ושוב, עוברים בין שולחנות. שואלים את ההוא איך האוכל, את ההיא מה שלומה, ורק אליה אין איש מגיע. אורית נאלצה לומר "סליחה" לפחות חמש פעמים לפני שהמלצרית נגשה אליה.

"אפשר חשבון?" שאלה לבסוף בקול רם שגרם לכמה מבטים להסתובב לעברה משולחנות אחרים.

"כן, בטח" ענתה המלצרית הצעירה בקרירות הרגילה ונעלמה אי שם בתוך המטבח.

זוג שנראה בדייט וישב לא רחוק מאורית גם כן ביקש חשבון, עוד זוג עם תינוק ביקש חשבון, וגם משפחה עם שלושה ילדים. כולם ביקשו חשבון אחריה וקיבלו אותו לפניה. אורית התחילה להיות קצרת סבלנות "אפשר חשבון?" שאלה שוב, שלוש פעמים, עד שזכתה להתייחסות בדמות "כן בטח" וממנו עד לחשבון המיוחל עברו עוד עשר דקות.

*************************************

ליהי קיבלה טיפ של עשרה אחוזים מהזוג עם התינוק, טיפ של שתים עשרה אחוזים מהמשפחה וטיפ של שתים עשרה אחוזים מהזוג בדייט. היא חישבה שהיא לא נזקקה לעוד הערב ולרגע לא היה אכפת לה שהדתייה הזאת לא תיתן לה כלום, כי דתיים הם קמצנים, כך לימדו אותה.

ליהי הניחה את החשבון באגרסיביות על השולחן של הדתיה מבלי להישיר אליה מבט.

"תודה" אמרה הדתיה והניחה את כרטיס האשראי שלה. בטח חשבה שהתודה שלה תפתור אותה מן הצורך להשאיר טיפ.

**********************************

המלצרית החזירה לאורית את כרטיס האשראי באותה אגרסיביות בה הניחה אותו והסתלקה משם מבלי להביט לאחור.

אורית הכניסה את התינוקת לעגלה, נשקה למצחה, הכניסה את השמיכה לאחורי העגלה, היטיבה את המסיכה לפניה, וקמה ממקומה. היא שמה את התיק על גבה וניקתה בעזרת מפית שיירי עוגה משפתיה.

אורית החלה ללכת לעבר המדרגות המייאשות. כל כך הרבה מדרגות ואין מעלית, אבל לא הייתה ברירה אחרת. היא הייתה חייבת לרדת בהן כדי להגיע לאן שרצתה, ידעה.

*********************************

ליהי חזרה לשולחן שבו ישבה הדתיה כדי לנקות אותו. שום טיפ. כלום.

היא לא הייתה מופתעת. הרי דתיים, כך למדו אותה, היו קמצנים.

ובכל זאת לא יכלה להירגע. היא עשתה כאן עבודה, והגיע לה טיפ, בסך הכול, הרי זאת הייתה עיקר פרנסתה.

"הדתייה הקמצנית הזאת" חשבה לעצמה ליהי ונשפה בבוז. היא הידקה את המסיכה על פניה על מנת שלא ייראו את הכעס שלה, והמשיכה לשרת את הלקוחות.

מחשבה קטנה הבהבה בירכתי מוחה אך היא דחתה אותה מייד. "אולי לא הייתי מספיק נחמדה אליה" אמרה המחשבה "אולי אני קצת אשמה" "קשקוש" אמרה לעצמה ליהי שעה שנכנסה למטבח עם הכלים שפינתה מהשולחן. ליהי הזיעה כל כך מהכעס עד שלפתע לא יכלה עוד לשאת את המסיכה על פניה ולכן הורידה אותה לצוואר. אחר כך יצאה עם הזמנה נוספת כשלפתע שמעה קול מוכר מאחורי גבה "סליחה" אמר הקול ויד קטנה טפחה על כתפה. זאת הייתה הדתיה הזאת שוב, לעזאזל. בטח שכחה כאן משהו.

*******************************

לקח לאורית לא מעט זמן למצוא את הכספומט ולעלות שוב במדרגות עם העגלה, אבל היא לא ויתרה. נכון, המלצרית לא הייתה הכי נחמדה ובמחשבה ראשונה היא לא רצתה להשאיר לה טיפ, אבל אם יש למלצרית הזאת משהו נגד דתיים הרי שזה הזמן הכי טוב לשנות את המצב.

אורית הרגישה שהיא לא יכלה עוד לנשום עם המסיכה מרוב ריצות והסירה אותה לרגע.

"סליחה" אמרה אורית לליהי וטפחה על כתפה "זה בשבילך"

לראשונה מזה הגיע לכאן אורית נתקלו פניהם זו בזו.

לרגע שתקו שתיהן ולא מצאו את המילים.

דמעות הופיעו בעיניה של ליהי. זה היה הטיפ הגדול ביותר שקיבלה אי פעם.

"אבל" אמרה ליהי

"קחי אותו" אמרה אורית "עבדת קשה"

"זאת את שעבדת קשה" אמרה ליהי בחזרה ולרגע הן שתקו והאזינו לגלים שהתנפצו על המזח.

 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן