גילוי אליהו

אורנה הייתה אישה מחושבת ומדוייקת להפליא. זה התחיל בארגון מופתי, ברכב מסודר, בבית נקי ובהגעה לזמן לכל מקום. היא הייתה לבושה במיטב המחלצות ואף ידעה להתאים את עצמה למקום שאליו הגיעה באופן מושלם, אך היה דבר אחד שרוב האנשים לא ידעו עליה וזוהי העובדה שלמרות היותה חיה חברתית ותמיד במרכז העניינים, היא אהבה מידי פעם להתבודד. לצאת ככה לבדה ליער לא היה דבר חריג מבחינתה והיא השתדלה לעשות אותו, ובמיוחד באמצע רגעי העומס.

חג הפסח הסתיים זה עתה ואורנה ידעה שהיא צפויה להכנס לאחת התקופות העמוסות ביותר בעבודה שלה, תקופה שתדרוש ממנה לעבוד, לעיתים, ממש עד לשעות הקטנות של הלילה. לכן אורנה החליטה לעשות גיחה ליער שבפאתי היישוב נוף גלים אותו אהבה כל כך, כדי לנשום קצת אויר צח ולהיות במרחב הפתוח לפני שיתהדק החבל על צווארה.

אורנה החליטה לתת ליום הזה קצב אחר, מרוחק מהשגרה, ולכן הגיעה ליער רק בשעה עשר בבוקר, בנחת. היא מצאה עצמה לבד ופצחה בצעדה על שביל שהשתלשל לו בינות לעצים, לאחר מכן חזרה לרכב, הוציאה ממנו את פק"ל הקפה שלה, הדליקה את האש, ונהנתה מקפה מהביל לצלילי הרוח המעיפה את העלים והאויר נטול הטחב והכבדות. אחר כך פתחה ספר והחלה לקרוא בו לצלילי הציפורים, הדפים הלבנים נצבעו בצבעי הקפה ואף העלים נתנו בהם את חותמם, ממש כמו סיפור חייה והיא שאפה לעומק ריאותיה את הרגעים הטהורים האלו עד ששקעה בתנומה קצרה. כשהתעוררה ראתה שהשעה הייתה קרובה לשתים עשרה בצהרים והחליטה שהגיעה הזמן לחזור. היא קיפלה את פק"ל הקפה וסגרה את הספר ונכנסה בנחת אל תוך הרכב, אלא שדבר אחד לא לקחה בחשבון, והוא העובדה שהרכב יכול היה גם הוא להתאהב במקום, בדיוק כמוה. כאשר ניסתה להתניע את הרכב זה לא שיתף פעולה כלל. לשווא ניסתה פעם אחר פעם וזאת רק בכדי לשמוע את המיית המנוע הדועך והמקרטע, כמו משתעל, מנסה בכל כוחו לפעול אך ללא הצלחה. אורנה ניסתה להבין במה מדובר ויצאה מהרכב. אז קלטו עיניה את פנסי הרכב ששלחו בה מבט רוטן כעיניים ביקורתיות. ממתי הם דולקים, חשבה לעצמה, אולי מהבוקר? אולי מאתמול? האורות ביחד עם הרעש כבר השלימו בפניה את התמונה. בעוד שהיא מילאה את הסוללה הפנימית שלה, הסוללה של הרכב התרוקנה לגמרי, אך לא אישה כמו אורנה תאמר נואש. היא נזכרה בכבלים שהונחו בתוך קופסא בחלקו האחורי של הרכב ומיהרה להוציא אותם, אלא שבכדי להתניע את המצבר מחדש היה עליה למצוא רכב נוסף, ואחד שכזה לא נראה באופק בשום כיוון. אורנה רצתה להתקשר לבקש עזרה, אך אז נוכחה שגם הסוללה של הפלאפון נגמרה. בפעם הראשונה מזה זמן החל הייאוש מתגנב אל ליבה ביחד עם הלחץ שהחל לבעבע מתחת לפני השטח. היא אהבה את היער, אך מי כבר היה מגיע לכאן בשעות האלו? היישוב הקרוב לא היה מאוד רחוק, עשר דקות ברכב ואולי שעה הליכה, אך היא חששה ללכת באיזור כה שומם לגמרי לבדה בתוך היער, מה גם שלא היו לה מים או אמצעי תקשורת זמינים והיא לא הייתה בטוחה שלא תטעה בדרך. ברוב ייאוש החלה אורנה להתפלל אף שלא הגדירה עצמה כאישה דתית, אלא שאז היא ראתה אותו, את הרכב שעשה את הסיבוב והתקרב ממש עד אליה. הייתה בו נהגת, אישה צעירה. היא הייתה התקווה שלה! אורנה ממש הרגישה שתפילתה נענתה ושמשמיים שלחו לה עזרה. היא תפסה את מבטה של הנהגת ונופפה לעברה בידיה עם הכבלים. המסר היה ברור לגמרי. הנהגת האטה את הרכב וכמעט נעצרה, אך אז חידשה את הנסיעה תוך כדי מבט חפוז בפלאפון ואז מה שנראה כמו שיחה. "בבקשה!" התחננה אורנה ואפילו לחצה על צופר הרכב, למקרה שטעתה והנהגת לא הבחינה בה, אלא שהפעם הייתה בטוחה. הנהגת הישירה אליה מבט, ואז שוב חזרה לפלאפון, שמה רגל על הגז בצורה מתריסה, והסתלקה משם במהירות.

באותו הבוקר הייתה לחנה פגישה חשובה מאוד ביישוב נוף גלים. היא הייתה צריכה להגיע לפגישה בשעה שתים עשרה בדיוק, רק שהיא והזמן לא היו לידידים זה מכבר והיא יצאה מהבית באיחור אופנתי כהרגלה וכל נסיעתה אמרה לחץ. כשהגיעה ליער בפאתי היישוב ראתה אישה עומדת שם בגפה, מנופפת בכבלים, ופניה אומרים ייאוש. המסר היה ברור. זה הליך קצר להתניע רכב מכבלים, ידעה חנה והאטה את הרכב. רק כמה דקות. והאישה הייתה לבדה, ומי יודע מתי יעבור כאן שוב רכב. חנה כבר כמעט עצרה את הרכב כשהביטה בשעון וחשבה בשנית. לא. היא לא יכלה להרשות לעצמה להגדיל את האיחור. "מצטערת" לחשו שפתיה שעה שלחצה על דוושת הגז והאיצה חזרה לדרכה. האישה ברכב צפרה, ולרגע היה נדמה לחנה שהייתה לצפירה קול של תחינה ממש, אבל היא ניסתה להתעלם. מצפונה עבד שעות נוספות אך כך גם הצורך להגיע לעבודה בזמן, או לייתר דיוק כמה שפחות רחוק ממנו. גם ככה הייתה באיחור של לוח הזמנים, איחור כבד אפשר לומר. בטח גם ככה יושבים שם ומחכים לה, אולי אפילו כועסים. היא לקחה את הטלפון והתקשרה, היא הייתה חייבת לפחות לעדכן.

אורנה לא הייתה בטוחה מה בער בה יותר, התסכול או הכעס. האם לא הייתה עוצרת היא למען אישה אחרת לעזור לה להתניע את הרכב? האם זה לא דוחה הכול? האם לאנשים אין יותר רחמים או קורטוב אכפתיות? ברוב ייאוש יצאה אורנה מהרכב וחזרה לשבת בין העצים עם הספר, אך מצאה את עצמה קוראת את אותה השורה שוב ושוב. לפתע הבחינה ברכב נוסף שעבר שם. זה היה ממש לא נפוץ שיעברו שם רכבים בשעה כזאת והיא כבר ראתה שניים! האם הרכב הזה יעצור, תהתה. היא נעמדה עם הכבלים ביד וניסתה לתפוס את המבט של הנהג, הפעם גבר צעיר, בחור. נראה שהרכב האט ואז נעצר. הבחור יצא ממנו בקומה זקופה וניגש היישר אליה. "את צריכה עזרה?" הוא שאל בנימוס

"אשמח, תודה רבה" היא אמרה וחייכה והוא ניגש מייד לעבודה. אורנה נכנסה לתוך הרכב והתניעה אותו. היא לא ידעה אם היה זה בשל הריכוז הרב שבו הייתה שרויה או מסיבה אחרת, אך כשהסתובבה כבר לא הבחינה בו עוד, בנהג המסתורי. הוא פשוט נעלם משם. פגשתי הרגע את אליהו הנביא, אמרה לעצמה, ואפילו מחשבות של חזרה בתשובה לאור הענות התפילות של הבוקר החלו להירקם בתוכה

חנה הגיעה הביתה לאחר יום העבודה ומצאה את בעלה מכין חביתה וסלט לארוחת ערב.

"להוסיף מלח? פלפל? או רק שמן?" שאל אותה

"איך היה היום שלך?" היא שאלה בחזרה והוא חייך "היה יום מעניין" הוא אמר

הם ישבו לאכול את ארוחת הערב בהתחלה מבלי לומר דבר, אחר כך סיפרה לו על הישיבה החשובה בעבודה ועל כך שלמזלה כל הצוות איחר כך שאיש לא הבחין באיחור שלה. היא טבלה את הסיפור בנקיפות המצפון על האישה האומללה שהשאירה ביער. "כשחזרתי היא לא הייתה שם" הוסיפה "וגם לא הרכב"

"מעניין איך יצאה משם" תהה אליהו, בעלה, בקול והיא משכה בכתפיה

"סליחה שהתקשרתי אליך בדרך, וסליחה שהייתי כל כך נסערת" התנצלה חנה "המצפון לא עזב אותי, הייתי חייבת לדבר עם מישהו"

"הכול בסדר" אמר לה אליהו ברוך "עשית את הדבר הנכון"

למחרת התגלתה ברכב של חנה תקלה והיא הייתה בטוחה שזאת נקמה מאת היקום על כך שלא עזרה אתמול לאישה האומללה. בלית ברירה ובשל הלחץ מהאיחור הקבוע שלה לקחה את הרכב של בעלה, אליהו. כשהגיעה לעבודה פתחה את הבגג' כדי להוציא את התיק שלה, מתוך הרגל, אף שהניחה אותו בכיסא שלידה, אלא שאז היא מצאה בו כבלים. לא היה זכור לה שהיו לה או לבעלה כבלים. היא התקשרה לאליהו ושאלה אותו "מה עושים כבלים בבגג' של הרכב שלך?"

"אופס" הוא אמר בתבוסה "אני מקווה שהיא לא תתקע שוב, נסעתי כל כך מהר משם ששכחתי להחזיר לה אותם"

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן