בלוג

משב הרוח - זום אין

"נדבר מחר ב6" אמרתי לחברה בטלפון

"אי אפשר" היא אמרה "מחר ב6 יש לי ישיבת מורים בזום"

"טוב, אז ב7" ניסיתי

"ב7 יש לי מפגש משפחתי בזום" היא אמרה בהתנצלות

"אז ב8?" ניסיתי על סף ייאוש

"ב8 יש לי מפגש עם המאמנת שלי בזום" היא אמרה והוסיפה "נקבע זמן אחר כך, אני חייבת ללכת, אמא שלי ואחותי מחכות לי בזום כבר חמש דקות"

ניתקתי בייאוש וחשבתי איך קרה שאני, שכל כך הקפדתי על זמני המחשב בבית מרשה לפתע להיות עליו כל כך הרבה בלי שום הגבלה כמעט, וכל זה בשם 'הזום', הזום הקדוש!

ולפני שאמשיך לדבר בגנותו ובשבחו של מר זום, אני רוצה לעשות זום אאוט ולקחת כמה שנים אחורה, לפעם הרחוקה ההיא שבה נתקלתי במושג 'זום' לראשונה. ולא. אני לא מתכוונת לזום שאתם חושבים עליו. אני מדברת על הספר 'זום' שלוקח כל פעם את המצלמה הדמיונית קצת רחוק יותר ועוזר לנו לראות שהאנשים על החוף הם בעצם אנשים על בול ביד של מישהו, והבול נמצא בידו של חייזר בחלל ועוד. אני חושבת שהייתי אז בכיתה ט' או י' בתנועת הנוער.

בכל תנועות הנוער בארץ התלהבו מהספר ומהרעיון שלו, מסתבר, עד שהקימו מערך פעולות שלם שעסק רק בו, בזום, בגרסאות שונות ובשמות שונים. פעם דיברו איתנו על זה שאנחנו חלק מתמונה רחבה, בפעם אחרת שאנחנו חלק מפאזל ובפעם אחרת שצריך ללמוד במה להתמקד בחיים, ואיזה חצי של הכוס לראות.

בתור בוגרת יותר הגעתי שוב לנושא ה'זום' דרך מודל אפר"ת, שמראה איך שני אנשים [או יותר] יכולים להיות נוכחים באותו אירוע ולהגיב אליו אחרת לגמרי.

אם המקרה הוא מריבה בין שני אחים, הגדול יכול להגיב בשמחה כשהקטנה מגיבה בצרחות והאמא מגיבה בייאוש, וכל זה בגלל שכל אחד מפרש את הסיטואציה אחרת לגמרי. בעיני הגדול- חדוות ניצחון שהרביץ לאחותו. בעיני האחות הקטנה קורבנות, ובעיני האמא מבט של 'לא יכולתם לפחות לריב קצת יותר בשקט, כבר כואב לי הראש'

הפרשנות הזאת של כל אחד מגיע מתוך הזום האישי שלו, במה הוא בחר להתמקד, מה הוא בוחר להגדיל ומה להקטין ובמה להתמקד, ממש כמו במצלמה.

בהרבה מצלמות היום יש אפשרות של צילום 'דיוקן' שמסוגל להתמקד בדמות/איזור בתמונה וכמו לעשות לו 'זום אין' ולטשטש את כל השאר.

אז מה העיקר בתמונה או במציאות ומה הטפל? את זה יחליט כל אחד בעצמו. האם לעשות זום על העובדות הכואבות או המצחיקות, על הצד הורוד של התמונה או השוליים השחורים?

גם על הקורונה, כך גיליתי ניתן להסתכל אחרת אם משנים את הזום. גיליתי את זה בערב אחד שבו נשארנו ערים רק אני והבן הגדול שלי. הכול התחיל בתלונה שלי על המצב.

"הלוואי שנגיפי הקורונה ימותו כולם!" אמרתי לבן שלי בנחרצות

"הנגיפים עצמם הם לא רעים" הוא אמר לי בתגובה "אין להם עניין להרוס את העולם, הם רק רוצים לשרוד. אולי הם בכלל לא יודעים שהם פוגעים במישהו מרוב שהם קטנים. אולי גם אנחנו נגיפים של כדור הארץ"

אני חייבת להגיד שהייתי בשוק. אולי נשארתי עם הפה פתוח כי הוא צחק עליי.

"תחשבי על זה" הוא המשיך לפתח את התאוריה "אולי אנחנו הנגיפים הרעים של כדור הארץ שהורסים אותו, והקורונה זה הנוגדנים הטובים שבאו לחסל אותנו כדי להציל אותו"

ובחזרה לזום 'שלנו'.

אני חושבת שגם ב'זום' המוכר של היום יש קצת מאפקט הזום הזה. כל אחד יכול להחליט באיזה זום הוא משתתף ובאיזה לא, ואולי להיות קצת בפוזה של במאי שמחליט במי להתמקד מבין כל משתתפי הזום, הרי אי אפשר להביט בכולם ביחד. האם להתמקד במורה הרצינית שמעבירה חומר עכשיו? האם להתמקד דווקא בילד ההוא בצד שמאל שחושב שאם מחטטים באף בזום אף אחד לא ישים לב? האם להתייחס קודם כל לזה שלא מפסיק להחליף רקעים כדי להראות לכולם שהוא כבר בדרגת 'מתקדם בכיר' בזום ולשלוח לו הודעות בפרטי?

לעיתים תכופות אני תוהה האם החזרה ההדרגתית לשגרה תביא לסיומו של עידן הזום, או שזהו חלון שרק נפתח ולעולם כבר לא ייסגר. לפתע אני מוצאת את עצמי מקיימת חוג עם משתתפים לא רק מעירי, ואפילו עם משתתף מניו-יורק, שבוודאי לא היה אפשרי לפני העידן הזה, וברגע שגיליתי את האפשרות הזאת קוסם לי להמשיך לערוך מפגשים כאלו גם אחרי שהקורונה תעלם מן העולם.

אני חושבת על המורים שבשגרה של העבר היו מתבקשים להגיע בשעות לא שעות לישיבות ולהשאר שם שעות, האם כשתתאדה הקורונה הם יחזרו להגיע לישיבות האלו או שגם אז ימשיכו להיות ישיבות מורים בזום? האם כשתתאדה הקורונה מאמנים ומתאמנים כבר לא ייפגשו בבתי קפה אלא בזום משום שיתרגלו לא לצאת מהבית? האם הרצאות וחוגים יתחילו להתרחש מלכתחילה בזום ולא רק בדיעבד? הרי יש לזה גם יתרונות- למשל העובדה שהבן שלי יכול להשאר בלי בייביסיטר ולצרוח ולצרוח בעוד אני שמה את עצמי על מיוט ואף אחד לא שומע ואני כולי מחייכת מאוזן על אוזן וכולם בטוחים שבבית שלי ממש נופת צופים ברגע זה!

אני חייבת להודות שיש הרבה דברים מעצבנים בזום, למשל העובדה שאני הקפדתי מאוד על זמן מסך מצומצם ולפתע אני כבר לא יכולה לאסור על הקטנים להתחבר למחשב כי זה 'לצורך הלימודים'. די מהר קשה להבחין בין צורך לימודי לצורך ניצולי והילדים לומדים להחליף מסכים מספיק מהר לפני שאני מגיעה לידם, לשמוע פגישת זום ובמקביל לעשות זום על המשחק החם החדש שגילו זה עתה שקיים ואולי גם לכתוב במקביל בוואטסאפ ווב. והילדים מפתחים יכולות על טבעיות להיות בכמה מחשבים ופלאפונים במקביל, הכול בשם 'הזום' הקדוש…

דבר נוסף מעצבן שקורה בזום זאת העובדה שהוא מתנתק דווקא ברגע שהתחיל להיות מעניין, ולא מתנתק ברגעים הכי משעממים שבהם יש חובה משפחתית-מוסרית-לימודית להיות שם, ובכל זאת, אם הייתי יכולה לקחת משהו אחד מהזום לחיים זה את היכולת הזאת לשים על השתק את כל מי שבא לי ולראות אותו מתייסר ומתחנן שאחלץ אותו.

גם את הנראות בזום אני אוהבת. חצי חצי. חצי גוף הכוונה. החצי העליון צריך להיראות משביע רצון. צריך ללבוש חולצה נאה ואולי אפילו להסתרק, אבל לפחות בחצי התחתון אפשר להישאר זרוקים- מכנסי פיג'מה ונעלי בית. ולפעמים בא לי שזה יהיה ככה גם בחיים. להגיע לפגישת עבודה מאופרת ועם חולצה מכופתרת, אבל גם עם מכנסי פיג'מה ונעלי בית, בלי שיאיימו עליי- במקרה הטוב בפיטורים, ובמקרה הרע- באשפוז.

ובואו נסיים- איך לא- בקצת זום על התקופה. אם עושים קצת זום אאוט אפשר להבין שזה משהו זמני, שיש לו התחלה ויש לו סוף. שהוא חלק מההסטוריה. כזה שיום אחד אנשים יספרו עליו ויצחקו עליו ויזכרו בו בנוסטלגיה או בכאב, או גם וגם. כזה שסבא יגיד לנכד 'אני הייתי ילד בתקופת הקורונה' והילד יגיד לו 'זה סיפור אמיתי?'

שפעם נזכר בתקופה הזאת שלא עבדנו בה, או עבדנו מהבית, שראינו יותר את הילדים או את המשפחה הקרובה ולא ראינו בכלל את המשפחה המורחבת. תקופה שבה חווינו חיים אחרים, ואולי אפילו נגיד 'זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם' [שום דג, חברה, זה היה עטלף, כבר שכחתם?]

אז בואו נעשה רגע זום, ננשום עמוק ונחליט איפה למקד את עדשת המצלמה. בהצלחה!

טיפ-טיפה מהאומץ:

כשאתם רגועים, תחשבו על סיטואציה שהכעיסה אתכם השבוע. קחו דף ועיפרון ונסו לפרש את הסיטואציה אחרת לגמרי. ההוא שפגע בכם? אולי הוא היה שיכור. ההיא שצעקה? אולי היא במשבר נפשי קשה. תמשיכו לפרש את הסיטואיציה כמה שרק אפשר עד שהכעס ייעלם ובמקומו יגיע צחוק מתגלגל. אם קשה לכם לעשות את זה לבד שתפו בן/בת זוג, חבר/ה טוב או מישהו אחר ותמציאו סיפור אחר לגמרי על כל אחת מהדמויות. בהצלחה!

בלשון האומץ:

לכל אחד יתוש שמזמזם באוזן ומורה לו היכן הזום שלו.

אסור להיות אדיש, צריך לכוון את העדשה ולהפוך לאיש

כשמתמקדים בדבר הנכון כל השאר נראה מטושטש וחסר משמעות.

חורצים משפט:

אפשר לברוח ולהיות מתוסכל, או לבחור במה להסתכל

גם הוא מהנביאים:

"מהאוכל ייצא מאכל ומעז ייצא מתוק" שופטים יד', יד'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן