בלוג

משב הרוח - חופשי זה?

האם חופשי זה לגמרי לבד [כמו בשיר של יהודה פוליקר]?

אנחנו נכנסים לתוך החג לבד [רחוקים מהמשפחה המורחבת] ואיכשהו אמורים להרגיש חופשיים. אנחנו נמצאים בסוכה, אבל מנותקים משאר הסוכות. אנחנו בחופש, אבל אסור לנו לצאת את תחומי הקילומטר.

אפילו האיחול הנפוץ 'חג שמח' מקבל משמעות אחרת בשביל אנשים מבוגרים שצריכים לחגוג אותו לגמרי לבד ובשביל אנשים שלא יכולים לעשות אותו בחיק משפחתם.

עבורי, זוהי השנה הראשונה מאז החתונה שלא נהיה אצל חמי וחמותי בחג. כל שנה אנחנו מחכים לנסוע אליהם לסוכות. האוירה שמחה ומיוחדת ויש התרגשות באויר. התעלות וחמימות למרות מזג האויר שמתחיל להתקרר.

אולם השנה אנחנו מצווים לשמוח מבלי להיות איתם, וזה לא פשוט, לא לנו ולא להם.

ובנוסף לכל, החג מוכרז כחופש. חופש? מה חופשי כאן? יש לי אלף מילים אחרות לתאר את התחושה, אבל חופש היא בהחלט לא אחת מהן…

למרות הכול, החלטתי שאני רוצה גם לשמוח וגם להרגיש חופש בחג, ולכן בחרתי להקדיש את הפוסט הזה לבקשה לחופש. לחיפוש אחר החופש.

חופש נטול מסגרות, נטול גני שעשועים, נטול פארקים ואטרקציות.

חופש נטול קפאין [ובתי קפה], חופש שהוא קצת נטול טעם וריח כמו הערבה. ובכל זאת רוצים שיהיה ערב עלינו כמנחה וכקרבן.

ואם כבר חופש, למה להסתפק בסוכות? הריני מרחיבה את השאלה לעבר כל שנת התשפ"א. איך הופכים את אי החופש שלה לאי של חופש?

אז לפני הכול, חשבתי לענות על השאלה 'מהו חופש' בכלל.

כל אחד יכול להתחיל בזה שינסה לדמיין חופש. הפסיקו לקרוא רגע, קחו דף ועט, או בגרסה הדיגיטאלית – מחשב ואצבעות, או פלאפון והקלטה, או למשוכללים יותר וואקום ועט – וכתבו איך ייראה החופש האידיאלי מבחינתכם.

התמונה הראשונה שעולה לי לראש היא אני, יושבת באילת מול הבריכה, במלון רויאל גרדן. שקט, אין דאגות. אין לחצים. אין התעסקות בשום דבר מכביד. אין מירוץ אחר הזמן ואחר ההספקים.

אני מניחה שאנשים רבים יכולים להזדהות איתי ולמצוא את החופש דווקא מחוץ לשגרה, אלא שאני החלטתי לאתגר את עצמי השנה ולמצוא את החופש דווקא בתוך השגרה, ואולי מהסיבה הפשוטה שאפילו לירושלים אני צריכה אישורים מיוחדים כדי לצאת, ובמצב כזה מי בכלל יכול לחלום על אילת.

אז… איך מייצרים חופש בתוך שגרה ובתוך מציאות לחוצה ולא תמיד נעימה?

לפעמים שינוי קטן בתוך השגרה יכול לייצר תחושה של חופש.

אצלי יש בעיה שאחרי שאני לא זזה מהבית הרבה ימים ברצף קשה לי להוציא את עצמי. למרות שאני לא בבידוד ולא בסגר, פשוט קשה לי להזיז את עצמי. אבל באחד הימים בשבוע שעבר פשוט הכרחתי את עצמי לצאת. זה התחיל ביציאה לקופיקס ביחד עם חברה טובה והילדים של שתינו. קנינו דברים בקופיקס וישבנו לאכול אותם על הרצפה ברחבת קניון נעימי, חוויה לכשעצמה. זה המשיך ביציאה לצורך צילומים חדשים לסרטי הבלוג [כל צילום עם הצלמת המדהימה ליאת לבן הוא פשוט חוויה בפני עצמה], וזה המשיך בכך שהחלטנו לעשות יציאה משפחתית בערב. יציאה משפחתית? איך, בכלל אפשר לעשות דבר כזה במסגרת חוקי הקורונה?

הזמנו פיצה והלכנו לשבת בפארק סמוך לבית.

חושך. פנסי רחוב דולקים. פארק שקט וכמעט נטוש, ומשפחה אחת יושבת ואוכלת פיצה. שבירת שגרה קטנה שיצרה אצלי תחושה של חופש.

איך עוד אפשר לייצר חופש?

מידי פעם לכבות את הפלאפון, כן, להעז! ורצוי שכל המשפחה תתאם זמנים ואז פתאום אפשר לגלות את יכולת הדיבור שאיננה דרך המסך בפעולה.

מידי פעם לראות סרט ביחד עם פופקורן, גם זו תחושת חופש!

למי שיש מרפסת שלא הוסבה לסוכה- לשבת בה ביחד ולשתות קפה, ולמי שיש מרפסת שכן הוסבה לסוכה- לשבת בה ביחד ולשתות קפה. ולמי שלא אוהב קפה [ושגם אין לו מרפסת] למצוא פארק חביב עם מנורות רחוב דולקות בערב ולעשות בו פיקניק מאולתר.

להשתדל, לפחות פעם בשבוע- לעסוק במשהו שאוהבים. להתמסר אליו. לא לראות את כל העולם שמסביב. אני אוהבת לעשות זאת בשעות שכולם ישנים ואז אני מרגישה שאני יכולה לגמרי להתמסר, וכל אחד צריך למצוא את הזמן שהכי מתאים לו, זה יכול להיות בזריחה, בלילה, אחרי צהרים, על ספסל בגינה וכו'.

העיסוק יכול להיות סריגה, או כתיבה, או שירה או כל דבר אחר- ובלבד שנהיה מחוברים אליו.

אם יש תוצר לעיסוק אפשר לשתף אותו עם חברים טובים ומפרגנים וגם זה ייתן כוח.

מוזמנים להציע כאן עוד רעיונות ליצירת תחושה של חופש בתוך 1000 מטרים, כי גם אם הגוף מוגבל, הנפש היא חסרת גבולות, ואנחנו צריכים לעזור לה לפרוץ!

טיפ-טיפה מהאומץ:

נסו להתמיד ולעשות פעמיים בשבוע משהו שגורם לכם לתחושת חופש

לא חושבים על משהו כזה? שבו עם עצמיכם וחפשו.

בלשון האומץ:

חופש מתחיל בחיפוש, וחיפוש חושף התחלה

תחל שנה וחיפושיה חפש תחילה  את שנינותיה

היה נכון לחפש בחיים, כי חופשיים יהיו החיים נכון

חורצים משפט:

לא להתחפש, לחפש את עצמי ולא מישהו אחר,

זהו חופש.

גם הוא מהנביאים:

"נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" משלי כ', כז'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

2 תגובות
  1. 0רבקה שטראוס הגב

    הגדרה של חופש של אבא שלי ז"ל: סעו או לא… רק תשאירו את השעון במגרה.
    חופש לפי חוקי מרפי:
    להשתחרר מדאגות מה אחרים חושבים עליך. כי הם עסוקים מדי בלדאוג מה את חושבת עליהם…
    עטד הצעה: להכניס משהו טעים לפה, לסגור עיניים ולהמשיך ללעוס ולבלוע.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן