בלוג

משב הרוח - יש גבול

דווקא בתוך חג שמסמל חירות, יציאה מן המצרים, חופש, חוסר הגבלה- אני מרגישה מוגבלת מאוד.

חשבתי וחשבתי מה הכי מטריד אותי בתקופה הזאת, כלומר ברגעים שבהם יש לי זמן לחשוב על מה שמטריד אותי, והגעתי למסקנה שיש טשטוש של גבולות.  מחסור בגבולות.

אמנם זה חג שמסמל חירות, יציאה מן המצרים, וחופש, אבל אין זה אומר שלא צריכים להיות גבולות בכלל.

בשתים עשרה בלילה, כשהילדים מסתובבים לידי, אני נזכרת בבדיחה ששמעתי פעם על ילד ששאל את ההורים שלו 'כמה אתם אוהבים אותי מ-1 עד עשר? והם אמרו לו 'עד שמונה, אחר כך אתה צריך ללכת לישון'.

בשתים עשרה בלילה, כשהילדים מסתובבים לידי אני מרגישה שפתאום אין גבול בין היותי אמא, לבין אישה צעירה שרוצה לממש את עצמה ולהתקדם עם העסק שלה ואולי לעסוק קצת בתחביבים, בין אמא לבין בת זוג שרוצה שתהיה לה זוגיות נעימה. בין אמא ובת זוג לבין אישה עובדת, בין בית לעבודה, בין יום ללילה, בין חושך לאור [כשכל היום נמצאים בבית, במיוחד בימים גשומים], בין היום יום לבין שבת.

פעם, כשבעלי היה בעבודה הוא היה בעבודה. פיזית הוא לא היה בבית. אז איך זה שעכשיו, כשהוא עובד מהבית ונמצא בחדר הוא לא כאן אבל כן כאן, וכשאין לי כוח לסבול סצנת בכי אני פתאום נזכרת בעובדה הזאת ואז מכה על חטא שהפרעתי לו ושזה לא בסדר?

אז זה האתגר שלי- הטשטוש הזה של הגבולות.

אז חשבתי קצת, מה זה גבול בכלל?

"בגאוגרפיה גבול הוא קו המפריד בין ישויות גאוגרפויות השונות זו מזו" אומרת הויקפדיה, ואני חושבת שלא רק בגאוגרפיה. גבול מפריד בין כמה דברים, אמיתיים או דמיוניים. גבול מאפשר מעבר מחלק אחד לחלק אחר, למשל ממדינה למדינה, אבל גם משבת ליום חול ומלילה ליום, ואולי אפילו מעבודה להורות. גבול מייצר הפרדה.

בתקופה הזאת אני מרגישה שכל הכובעים שלי ושל בעלי מתערבבים ביחד למיקס אחד גדול. פעם היה זמן שהילדים היו במסגרות, בזמן הזה היינו בעבודה. כשהייתי בבית הייתי אמא ב100% עד שבשעה מסוימת הילדים היו הולכים לישון ושוב הייתי קצת לעצמי. מחשב ופלאפון היו מותרים זמן קצר מאוד ביממה, בעוד שעכשיו הדברים נזילים, בשם כל מיני אמירות ובקשות.

וכשהתחילה תקופת הקורונה לא אשכח את הערב ההוא שבדיוק השמש התחילה לשקוע והבית החל להחשיך והבן הקטן שלי פתח בשירת 'שלום עליכם' ולא הבין למה אבא לא חוזר מבית הכנסת. ניסינו שוב ושוב להסביר לו שאבא בעבודה [אז הוא עוד עבד מחוץ לבית], אבל הילד סירב להאמין כי הוא החליט שזאת שבת. כי אחרת, איך יכול להיות שכולם נמצאים בבית? ואיך אני יכולה להסביר לילד בן שלוש שעכשיו פתאום כל יום הוא סוג של שבת?

אז איך יוצרים גבול, מעין קו הפרדה דמיוני שכזה, שיוכל לעזור לכל דרי הבית לחיות בשלום. להיות ביחד ולחוד בו זמנית? ליצור מצב שכולם מקשיבים ומכילים ותומכים ועוזרים ומנגד לכל אחד יש את הזמן שלו?

אני אישית הגעתי לכמה מסקנות:

1- גבולות בזמן- קובעים לוח זמנים. הלו"ז לא צריך להיות מאוד צפוף או נוקשה. מספיק מבנה- עד 12 בערך זמן חופשי, אחריו פעילות ספורטיבית קצרה של כחצי שעה, אחריה סדנא, ארוחת ערב מקלחות והתארגנות לשינה לקטנים ולגדולים זמן בחדר.

או אפילו נזיל יותר- בבוקר משחקים, פעם ביום יש סדנא. בסביבות 2 בצהרים. אחרי הסדנא ארוחת צהרים ואז זמן למכשירים האלקטרונים המצפצפים למיניהם.

אני לא אומרת שאנחנו תמיד עומדים בזה, אבל בימים שעמדנו בלו"ז שהצבנו לעצמנו הרגשנו סיפוק, ובעיקר שמחה. לא הרגשנו שעוד יום 'נשרף' או התבזבז לו כך סתם.

2- שיח עם הילדים. פשוט שיח פתוח. כמו שאתם זקוקים לזמן, גם אנחנו זקוקים לזמן. אם אין ילדים קטנים שיח עם דרי הבית והגעה למסקנות אמיתיות איך מייצרים מקום לכל אחד. במקרה שלנו הציעו את המרפסת. הילדים ניקו את המרפסת ומעכשיו אני עובדת במרפסת ובעלי עובד בחדר הילדים. הילדים נעים בין הסלון בזמן שבעלי עובד בחדרם, לבין חדרם בזמן שאחרי ארוחת הערב.

3- לא לפחד להגביל את זמן המחשבים והפלאפונים, עבור כולם. גם עבורנו. בימים הראשונים לעידן הקורונה לא הפסיק הפלאפון שלי להטריד. ראיתי סרטונים מפחידים על האסון הצפוי, על ההזהרות, על ההגבלות. קראתי כתבות. התווכחתי עם חברות. אחר כך למדתי לכבות אותו. כי אם אגביל את הפלאפון ואדע להפריד אותו מהחיים שלי תהיה לי יותר שלווה ויותר מקום נפשי לעשות דברים אחרים. אם הילדים קטנים יחסית- אפשר לדרוש את ההגבלה הזאת. ואם הם גדולים- אפשר לקיים הסכם של שעות בהם כולם מכבים את המכשירים, או להיפך- שעות בהם מדליקים את המכשירים, או להגיע למסקנה אחרת על הגבלתם מתוך שיח מכבד של כל בני הבית.

4- מחקר בעקבות הצלחה וכישלון:

לחשוב על משהו אחד שהצלחנו בו, ולמה ואיך. כי זה היה חשוב לנו? כי זה היה קל יחסית? כי הייתה לנו מטרה?

אני, למשל, הצלחתי שלא לקנות לחם בכלל, בכל התקופה הזאת. הילדים אכלו במשך כמעט שלושה שבועות רק לחם תוצרת בית, מקמח חיטה או מקמח כוסמין.

הצלחתי לא להזמין 'take a way'  אפילו פעם אחת בכל התקופה הזאת, כשקודם הייתי הולכת לפחות פעם בשבוע עם חברה לבית קפה וקונה קפה לא מעט בחוץ.

איך? הלחם: כי היה חשוב לי שהילדים שלי יאכלו אוכל בריא והיה לי את הזמן להכין אותו. האוכל מבחוץ? כי פחדתי מעצם העובדה שאנשים נוגעים ומתעסקים באוכל כשיש וירוס שמסתובב לו. זה לא כמו להזמין מגבת, הסיכויים שיהיה רוק על האוכל גדולים בהרבה.

מה לא הצלחתי? לא בכל הימים הצלחתי לעמוד בלו"ז. בימים שעמדנו בו היה מדהים. בימים שלא הייתה תחושה של פספוס ומריחת זמן.

גם לא תמיד הצלחתי לקום בשעה נורמאלית. כי כשבעלי בבית, והילדים משחקים בסלון, ואין לאן ללכת, בשביל מה להזדרז? הדבר הזה הוכיח את עצמו כטעות כי כשקמתי מאוחר הכול השתבש. נכון, היו לי אלף סיבות להצדיק את עצמי. הייתי עירה עם הקטנה כל הלילה. סידרתי לפסח עד הבוקר. אבל יכולתי לקום מוקדם ולעשות את זה אז.

האתגר שלי עכשיו לקחת את מה שהצלחתי בו וללמוד ממנו מה הניע אותי, ולהלביש אותו על מה שלא הצלחתי.

 

גבול אולי מגביל אותנו, מצד אחד, אבל מצד שני ברגע שהוא אומר לנו מה אסור ולאן לא ללכת, הוא גם מסביר לנו יותר טוב איפה אנחנו נמצאים ומה מותר. וזה לא סתם שדווקא בתקופה כזאת שבה הגבולות אל ברורים לפחות הגבולות האויריים סגורים וברורים מאוד.

מאחלת לכולנו שנצליח לייצר גבולות שיתנו לנו להרגיש את חג החירות!

טיפ-טיפה מהאומץ:

1- למצוא מקום בבית שאליו אפשר ללכת קצת לברוח ולהתנתק ולסכם על זמן קבוע בה אף אחד לא מפריע לנו שם

2- לדבר עם המשפחה מתוך שיח פתוח על מה הגבול שדרוש לכל אחד- תדירות, מקום, וזמן.

למשל- יכול להיות שלבן שלי מספיק לשבת על הספה עם ספר ולא מפריע לו כלל שכל המשפחה עושה רעש מסביב. הוא צריך שעה כזאת ביום לפחות. מעדיף בבוקר להתחיל ככה את היום, מצוין! אני, לעומת זאת צריכה להיות בחדר לבד [במקרה שלי במרפסת] לפחות שעתיים ביום, בלי שאף אחד ידבר איתי או יטפס עליי. כל אחד צריך קודם כל להבין מה הצורך שלו לפני שהוא מבקש מהאחרים להתחשב בו הוא צריך להתחשב בעצמו.

בלשון האומץ:

עדיף לתחום מאשר לקבל חום, כדאי להפריד ולא להיות עקשן כמו פרד, מוטב לחלק זה עם זה מאשר לחלוק זה על זה, וגבול פשוט נותן לנו גב.

חורצים משפט:

מי שלא מגביל נעשה מוגבל.

גם הוא מהנביאים:

"והגבלת את העם סביב לאמר השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו כל הנוגע בהר מות יומת" שמות יט', יב'

חיים בסרט:

די דיינו

יצירת[י] השבוע:

די דיינו

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן