בלוג

משב הרוח - מה יש

כשאני קצת מצוברחת, ישר שואלים אותי 'מה יש', אבל זאת בדיוק הטעות, כי כשאני מצוברחת אני בכלל לא רואה את מה שיש, אלא דווקא את מה שאין.

סביב כל ה'אין' ההשרדותי של הביצים שקרה קצת לפני פסח, עלו לי הרבה נקודות למחשבה על כך המציאות של אין ושל יש.

כשיש לי עבודה, אין לי זמן. כשיש לי זמן, אין לי כסף. כשיש לי כסף אין לי זמן. כשיש לי רעיון אי אפשר לכתוב אותו, כשיש לי מחשב אין לי מה לעשות איתו. כשיש לי אפשרות לישון אין בי קורטוב עייפות. כשיש לי עינים שנעצמות כמעט מאליהן, אין לי אפשרות לישון. יש ואין, אין ויש.

יש לי בית קטן אז אין מקום, יש לי בית גדול אז אין כסף לסגור את החודש. אם יש לי הרבה ילדים אז אין לי מראה של דוגמנית, אם יש לי מרפסת אז אין לי גינה. אם יש לי גינה אז אין לי כוח לטפח אותה. אם יש לי כלב אז אין לי חתול.

השאלה במה מתמקדים, ביש או באין.

כשלא היו ביצים לפני פסח הייתה תחושה באוויר כאילו הגיע סוף העולם. סרטים רצו ברשת, סרטים על תלושים לקניית אבקת ביצים בתקופת הצנע. אנשים ראו סרטים. אנשים אכלו סרטים. אנשים חיו בסרט. וכל זה בגלל ביצים שלא היו. מודה באמת- גם אני הייתי בתוך הסרט הזה.

כשכל הבהלה שככה, חשבתי לעצמי שרק כשאין משהו לומדים להעריך את היש, שרק כשמשהו חסר אפשר לראות כמה אנחנו צריכים אותו. אף פעם, בשגרה שלפני המחסור בביצים, לא עצרתי פשוט לחייך ולהגיד 'איזה יופי שיש ביצים בחנויות', כי זה היה נראה לי כל כך מובן מאליו, כל כך בסיסי, ולפתע אחרי שלא היו ביצים מצאתי את עצמי נזהרת על כל ביצה כאילו היא עשויה מזהב. אצלנו בבית כבר לא אוכלים כל ערב חביתה. חושבים פעמיים לפני שמכינים עוגה עטירת ביצים. אבל האם אנחנו חייבים להיות במצב של 'אין' כדי להעריך את ה'יש'?

בתשעה באב אנחנו מדברים על כך שאין בית מקדש, אבל עם יד על הלב, מי מעריך את החסר? מי באמת מרגיש שחסר לו כל כך בית המקדש עד שהוא לא מסוגל לחיות בלעדיו? הרי מעולם לא חווינו 'יש' של בית המקדש ולכן ה'אין' הזה לא תמיד מורגש.

לפעמים מספיקה שניה אחת של יש כדי להרגיש אין עצום. יונה הנביא לקח כל כך קשה את הקיקיון אשר בן רגע היה ובן רגע אבד. כי כשיש, ואז אין, אז קשה.

שאלתי את עצמי כמה שאלות:

איך אפשר להרגיש את מה ש'אין' אם אף פעם לא היה 'יש'? כמו אדם צמחוני שמעולם לא טעם בשר מהו, ולהבדיל כמו חסרונו של בית המקדש שממנו גם כן לא טעמנו.

ואיך אפשר להעריך את מה ש'יש' אם אף פעם לא היה 'אין'? כמו בית. האם חייבים להיות הומלסים כדי להבין ש'יש' לנו בית?האם חייבים להיות רווקים עד לגיל מאוחר כדי להעריך את חיי הנישואין?

ואיך אפשר להתמקד במה ש'יש' ולא במה ש'אין'?

איך במקום לומר 'אין ביצים, אין ביצים, אין ביצים!!!!' יהיה אפשר לומר: יש בשר, ויין, ופירות, וירקות, ושמן, וחלב וקמח. רק ביצים אין.

בזמן האחרון יש הרבה יש והרבה אין. החל מיום השואה שמסמל 'אין' של כל ששת המיליונים שנרצחו בשואה אל עבר ה'יש' שמסמל את ההמשכיות של העם ששרד את הגלות ואת השואה.

השואה שבה ה'אין' היה כל כך גדול ובולט. לא היה מה לאכול, מי בכלל יכל לחשוב על ביצים?

ה'אין' של כל מי שנפל כחללי מערכות ישראל, וה'יש' של המדינה שקמה בזכות הלוחמים.

ה'יש' של המדינה שאליו קדם 'אין' שלא הכרנו. האם אנחנו מסוגלים להעריך מדינה שהיא מציאות ברורה מאליה, ממש כמו הביצים?

ובמעבר חד בקפיצה לפסח שני שהיה השבוע ומאפשר, גם באופן ממשי וגם באופן סמלי הזדמנות שניה למי שפספס את חג הפסח, הזדמנות של יש אחרי אין.

ה'יש' של הבריאות שלא תמיד ידענו להעריך, שבתקופה הנוכחית תפסה מקום כל כך גדול בחיינו. דקודם כל הבריאות' זה כבר לא עוד סתם ביטוי, ופתאום רואים ש'יש' בריאות, גם אם אין עבודה.

ואני שואלת את עצמי, האם חייבים שיופיע בעולם איזה וירוס כדי שאנשים יודו על כל יום של בריאות? האם חייבים להיות זרוקים בגלות כדי להעריך שיש מדינה? האם חייבים שלא יהיו ביצים כדי להודות כשהן כאן, ממלאות שוב את המדפים?

האם נהיה חייבים לחוות אין כדי להבין שיש? או שאולי יש דרך אחרת?

טיפ-טיפה מהאומץ:

נסו לחשוב פעם בשבוע על כמה 'ישים' שהיו השבוע ולכתוב אותם, או להגיד אותם בקול למישהו שיקר לנו. זה יכניס את ה'אין' לפרופורציה.

בלשון האומץ:

כשיש אז יש!!!!

כשאין אז, אין, כמה שזה מבאס.

אין מצב שיש אדם שאין לו כלום. כלום יש אדם שאין לו יש?

חורצים משפט:

אם אין לך כלום סימן שיש לך משהו

גם הוא מהנביאים:

"ויאמר ה' אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גדלתו. שבן לילה היה ובן לילה אבד…" יונה פרק ד' פסוק י'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן