איך אהבתי בתור ילדה את משחקי המחשב האלו שלכל דלת שפותחים יש עוד שלוש דלתות וצריך לבחור איזו אחת מהן לפתוח, ואחרי כל דלת עוד ועוד דלתות.
גם את הסיפור של 'סוד הגן הנעלם' אהבתי מאוד, עם הטירה המסתורית מלאת החדרים. אני לא יודעת למה התכוון המשורר [או הסופר, בעצם], אבל אני דמיינתי מסדרון ארוך ארוך עם אינסוף דלתות, וגם את הגן דמיינתי גן בתוך גן בתוך גן, והכול ירוק ומיוחד וקוסם וגם מסתורי.
והרי גם על החיים שלנו נאמר שהם 'טרקלין לעולם הבא', ואולי גם אותם אפשר להשוות למסדרון ארוך מלא בדלתות שרק צריך לפתוח. ואין זמן לפתוח את כולן, ואנחנו צריכים להחליט אילו דלתות לפתוח, וגם לא תמיד יש לנו מספיק מפתחות. וצריך להתאים מפתח לכל חור מנעול, ולהשיג מפתחות שאין לנו מושג היכן הם נמצאים. קצת מזכיר מבוך.
בחרתי לעסוק בנושא הזה בדיוק עכשיו, רגע לפני השנה החדשה, כשכל הדלתות נראות סגורות. לא סתם סגורות, סגורות ומסוגרות. והשמיים סגורים [איפה הימים שהיו אומרים שהשמיים הם לא הגבול אם יש תביעת רגל של אדם על הירח] והסגר בפתח. ונדמה שכל העולם סוגר עלינו, ובקרוב אף מזג האוויר ישתנה [למרות שעכשיו קשה לדמיין את זה] וייעשה סגרירי- עוד מילה שמחביאה בתוכה את המילה 'סגור'. וגם הפרחים יסגרו בחורף, כי זהו טבעם. וגם את הדלתות נסגור מפני הגשם.
ונדמה שאין לנו חופש, ואין לנו בחירה. ואין לנו ברירה. ואין לנו, אין. הכול סגור.
זה מזכיר לי את הכריזה ברכבת 'הדלתות נפתחות' ואז 'הדלתות נסגרות'.
אני זוכרת פעם אחת שרצתי במדרגות הכי מהר שאפשר תוך כדי שמיעת 'הדלתות נפתחות' והגעתי לרכבת בהכרזה 'הדלתות נסגרות'. הרכבת עוד לא נסעה, אבל הדלת הייתה סגורה וכבר לא יכולתי להכנס. הייתי חייבת לחכות לרכבת הבאה. שעה שלמה.
אז זה בדיוק מה שאני רוצה לומר. במקום להתרכז ב'אוף, אין, איזה באסה, הכול סגור'. לכו לחפש דלתות. תבדקו מה פתוח ומה אפשרי. זה טוב להתפלל ולבקש, אבל זה לא מספיק. תעשו שיעורי בית ותראו מה אתם יכולים לעשות אחרת השנה כדי לעזור לעצמכם לפתוח דלתות חדשות בשנה הזאת, ולשים לב להזדמנויות האלו שבהן דלת כלשהי נפתחת. לרוץ בזמן ולא לפספס.
ולפעמים גם לדעת לוותר ולעבור הלאה.
כי לפעמים אנחנו מנסים להכנס לאותה הדלת שוב ושוב, ולא מצליחים לפתוח אותה בשום אופן. אנחנו נלחמים כמו אריות- אין דבר כזה דלת סגורה. אם לא דרך הדלת נכנס דרך החלון, ואם לא דרך החלון נבנה מחילה מתחת לאדמה ו… יכול להיות שפשוט כדאי להפסיק להלחם על הדלת הזאת ולנסות לפתוח דלת אחרת. ויכול להיות שחבל על האנרגיה, כי אולי מישהו שולח לנו שוב ושוב רמז שהדלת הזאת פשוט לא תעזור לנו. ויכול להיות שאנחנו צריכים להכנס אל תוך הדלת הזאת, אבל לא עכשיו, אלא רק עוד כמה שנים, ואולי מסביב אחרי שנפתח עוד כמה דלתות.
בתקופה הזאת שהכול כל כך מאתגר ושונה מהשגרה שהכרנו עד עכשיו צריך להבין שיש דלתות שפשוט נסגרו אבל זה לא אומר שאין דלתות אחרות שיכולות להפתח.
בתחילת הסגר [הראשון, אני נאלצת לכתוב, כי כנראה שאוטוטו יבוא שני] נסגרו בפניי כל הדלתות של העסק שלי כפי שהכרתי אותו עד אז. ההפקות נעלמו כלא היו, וגם החוגים. הדלתות נסגרו. בהתחלה ניסיתי להיאבק. אולי הפקות דרך סרט, אולי בקפסולות, אולי בקבוצות קטנות ואולי…
ואז החלטתי לסגור את הדלת הזאת [בינתיים, לא לנצח] ולפתוח דלת אחרת. פתאום גיליתי דלת חדשה שכלל לא ידעתי שהיא קיימת. הדלת לעולם ספרי הילדים.
אם הייתם אומרים לי, לפני כמה שנים, שהספר הראשון שאוציא יהיה ספר ילדים, אין סיכוי שהייתי מאמינה לכם. הייתי צוחקת. מה לי ולזה? אבל עכשיו אני כבר לקראת הוצאת ספר הילדים השני שלי.
אז אני מאחלת לכם שתדעו להתמקד בדלתות שאפשר לפתוח ולא באלו שנסגרו, ולראות את כל האפשרויות שיש גם בתקופה כזאת ולדעת לנצל אותן.
