בלוג

משב הרוח - מתחת לשטיח

אחד הדברים שבלטו לי לעין בבית שקנינו היה השטיח על המדרגות. שטיח על המדרגות יכול להיות דבר יפה, נוח למקרה של נפילה, ואולי אפילו נעים להלך עליו יחפים, אבל פרקטי- לא. כי מי ישאב את השטיח פעם בשבוע וידאג שלא יצטבר עליו אבק?

וזה מזכיר לי שלפני יומיים הבת שלי ניגשה אליי ושאלה אותי אם תוכל לאמץ לחדר שלה בבית החדש את 'השטיח האפור' שיש מתחת למיטה שלה. שעה ניסיתי להבין על איזה שטיח היא מדברת.

"אה, את מתכוונת לשטיח הלבן?" שאלתי לבסוף

"לא, אמא, הוא אפור מאוד" היא התעקשה

"אבל במקור הוא לבן" הסברתי "בכל אופן ככה הוא היה פעם, כשקנינו אותו" והיא משוכנעת עד עכשיו שאני עובדת עליה… מצד שני עדיף שתחשוב שאני עובדת עליה, מאשר שתחשוב שיש לה אמא עצלנית, שהצליחה להרוס שני שואבי אבק [כשאני אבקש אחד עדיין תלוו לי, נכון?] ולבסוף התייאשה.

כשיש הרבה אבק בבית קשה לנשום. האויר נעשה לא ראוי לנשימה, לפעמים גם משתעלים. עד כאן באבק פיזי ממש, אבל… מה אם באבק דמיוני עסקינן? או אבק רוחני, אם תרצו?

אם זה נשמע לכם מופרך תדעו שאני לא המצאתי את זה, הרי כבר חז"ל מדברים על 'אבק לשון הרע' שהוא מעין 'לשון הרע' בקטנה. ומה זה אבק? על פי מילוג, אבק הוא: "גרגרים קטנים של חול, עפר, וכד', שמתעופפים באויר/חומר דק, גרוס, אבקה". וביחס ללשון הרע אולי הכוונה לרסיסים קטנים של לשון הרע שגרוסים לאבקה עד שכמעט אי אפשר לראות אותם, אבל הם עדיין יכולים להכנס לקנה הנשימה לגרום לנו להשתעל או להרגיש שלא בנוח.

השבוע, התחלתי להרגיש לא טוב, וחשבתי על האבק שנכנס לי לריאות מרסיסי הדרך. האם ההתעסקות בשיפוץ גרמה לאבק הזה? האם הניסיונות הכושלים לעבוד את מכסת השעות הנחוצה עבורי עם הילדים מסביבי 24/7? [הגדולים ערים לפעמים עד מאוחר, והקטנים קמים מוקדם, וכולם בבית משום שאחרי יומיים בגן הילד המתוק כבר הספיק להדבק בצינון, ומאז גם כל משפחתו, והרי צינון בימים אלו אינו פופולארי במיוחד]

האם הפחד מן האריזה לקראת מעבר הדירה?

לכל אחד יש את הדרך שלו ואת האבק שלו, ואם הוא ינקה אותו רק פעם בשנה, לפני פסח, יהיה כל כך הרבה אבק עד ייאוש, אז למה לא לקחת מידי פעם מטלית ולנקות? למה לחכות שיצטבר להרים שקשה להרים?

מנהג נפוץ בין טובי הטובים שבעולמנו להעלים דברים שלא נוח לנו איתם, להזיז אותם ממקום למקום, להסתיר, ואז להרגיש כאילו הם אינם. לטאטא מתחת לשטיח.

כואבת השן? אני בטח סתם מדמיין, ניקח אקמול עד מחר הכול יעבור. לילד יש קושי במתמטיקה? מתישהו נדבר עם מורה פרטית, בינתיים הוא מסתדר. קשה לסגור את החודש? מתישהו נתייעל ונלך ללמוד מה לעשות. קשה בזוגיות? בינתיים זה בסדר, כשיהיה באמת קשה אולי נלך לייעוץ, וכו'.

דמיינו את הבית שלכם מבולגן ואתם מסדרים אותו על ידי דחיפת כל הבלגן מתחת לספות ולתוך הארונות בערבוביה. אני מאמינה שלרובכם זה נראה בלתי הגיוני בעליל ולא הייתם עושים את זה, אז למה כשקורים דברים בחיים אנחנו בכלל לא חושבים וישר דוחפים אותם הצידה לכל מיני תאים אפלים עד שלא יהיה יותר מקום מתחת לספה או מעל הפסנתר או בתוך הארון הדמיוני שבמוחנו וכל הבלגן יישפך החוצה?

זה יכול לקרות כשיש אורחים, זה יכול לקרות בזמן סגר או בידוד, וזה יכול לקרות ללא כל אזהרה, ואם הכול ייפול על הראש זה גם יכול לכאוב.

אז הי, אולי הגיע הזמן להפסיק לטאטא להעלים ולהדחיק?

איך? על כך בפינת הטיפים.

מוזמנים לשתף בתגובות אם זה קורה גם לכם ומה אתם מציעים לעשות

טיפ-טיפה מהאומץ:

  • כשקיים קושי ואין לנו פנאי נפשי/זמן להתמודד איתו ברגע זה, לא לשכוח ממנו או להדחיק אותו, אלא לכתוב אותו במקום כלשהו ולהתבונן בו שוב כשנהיה פנויים יותר
  • לערוך פעם בשבוע בקרה מה היה טוב ומה פחות בשבוע הקודם. זה עשוי לעזור לסדר דברים בראש ולהשאיר כמה שפחות אבק. אפשר לקבוע זמן קבוע, למשל כל מוצ"ש. משפחה יכולה לערוך תהליך בקרה כזה ביחד.
  • אין כמו מודעות. לקחת דף ולכתוב את הדברים שאנחנו דוחים, לא רוצים לעשות, חוששים מפניהם, שונאים. ובכל יום לעשות רק דבר אחד או שניים מהרשימה, לא יותר מידי, וגם זה אחרי שעשינו משהו שאנחנו אוהבים. וכמובן, לא לשכוח לסמן במרקר את מה שעשינו ולתלות על המקרר או בחדר כך שנראה כמה אנחנו אלופים ונקבל כוח לעשות עוד

בלשון האומץ:

כשהילדים אומרים שהבית נקי אני שואלת האם נקי מלשון להקיא?

מי שמטאטא החיים שלו [מ]תותים?

ראה אבק לרגליך ולא התרגל לאבק בראייתך

לא להיאבק עם האבק ולא לשטח את השטיח

חורצים משפט:

כן לאבק דרכים לא ללכת דרך אבק

גם הוא מהנביאים:

"נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה" כד', ד', תהילים

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

הקומיקס מאת- כפיר להמן

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן