בלוג

משב הרוח - עוד רגע

אני חייבת להגיד ש'עוד רגע' זה דבר שמשתדרג עם הזמן.

זה התחיל עם 'עוד שניה' הפך די מהר ל'עוד רגע' ומשם כבר הפך ל'כן' הכולל התעלמות מוחלטת וגם ל'אוקי' 'שמעתי' ו'בסדר'. המשמעות של כולם זהה והיא, בפשטות, לא.

לא עכשיו, לא אחר כך, ולא מחרכך.

אם מבקשים מהגדול לשמור על הקטנה והוא עונה ברגע המסקנה פשוטה. הוא פשוט לא הולך לעשות את זה.

אם מבקשים מהילדה לעשות שיעורי בית ונתקלים ב'אוקי' עצבני, אין יותר מידי מה לחשוב. שיעורי הבית פשוט לא יקרו.

אני חייבת להודות שהכי מעצבן זה ה'כן' וה'בסדר', ואחרי שעה ששואלים מדוע כלום לא קרה נענים ב'מה היה אמור לקרות' ו'מי בכלל אמר בסדר'? חבל שלא הקלטתי…

בכל בית, נדמה לי, יש עוד רגע כזה. בדרך כלל יש שחקן ראשי ושחקני משנה, אז איך אפשר להגיב לכל ה'עוד רגעים' האלו, ומה, בעצם, אפשר לעשות?

על כך ב… עוד רגע.

אני מצאתי שיטה משלי.

כשאחד הילדים אומר לי 'עוד רגע' אני סופרת את הרגע שלו. הרגעים האלו מצטברים כמספר הפעמים שנאמרו, ואז, הם חוזרים למי שאמר אותם ברגעים הכי לא צפויים והכי מעצבנים.

'אמא, את יכולה להקפיץ אותי לחבר'?

'בטח שאני יכולה' אני עונה ומוסיפה 'עוד רגע'

'אמא, את יכולה לעזור לי בשיעורי הבית'

'בוודאי' אני עונה עם חיוך מאוזן עד אוזן, הרי זה הרגע שרק חיכיתי לו. הרגע. עוד רגע.

ומפה לשם כולנו התחלנו קצת להזהר עם הרגעים שלנו. כי יותר מידי עוד רגעים הופכים אותנו לקצת לא רגועים.

רגע אחרי ששבועות הסתיים אנחנו מתחילים להבין ש'נעשה ונשמע' היה כנראה אירוע נדיר וחד פעמי, ובכל מקרה זה אירוע שלא ממש נוכח בהורות של רוב האנשים. במקרה הטוב 'נשמע'. ואולי, אולי אחר כך גם נעשה.

ואם נלך צעד אחד אחורה ונתבונן פנימה נבין שגם אנחנו לא תמיד ממושמעים כל כך, וגם אנחנו אומרים לא פעם 'רגע', גם אם לא בקול רם.

כמה פעמים דחינו דברים? כמה פעמים אמרנו לעצמנו היום דיאטה ואז מחר דיאטה, ואז רק עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה, אחר כך מחר-כך, עדיף כך…

כמה פעמים רצינו לעשות שינוי משמעותי אבל החלטנו שבעצם לא כדאי. כמה פעמים דחינו משימות שהתבקשנו לעשות לאלתר מהיום למחר, לאחר, למתי שרק אפשר… או אי אפשר. והמשימות האלו, מלפני עשרים שנה או יותר, טרם התרחשו, אבל אנחנו אומרים בלב או אפילו בתת מודע 'עוד רגע' ועוד מאמינים שנעשה אותן?

כמה חלומות אנחנו דוחים למתי שיהיה לנו כסף, ובית גדול, וזמן?

אנחנו אנשי הרגעים. אבל לא תמיד רגועים.

זה הזמן לצעוק בקול את הקץ לרגע! וברגע שאנחנו לא נגיד עוד רגע לעצמנו, למחשבות, לחלומות, למשימות המעצבנות, לדברים שלא בא לנו לעשות, לבירורים, לטלפונים, לסדר בבית, לביקור אצל הדודה הרחוקה, לביקור אצל רופא השיניים- אולי אז גם הילדים שלנו יגידו קצת פחות רגע. אולי העולם ייעשה קצת יותר רגוע.

קוראים לזה דוגמא אישית, או אישיות לדוגמא, או אולי פשוט להיות אישי. להיות אני, עצמי. בלי מסכים בלי מסיכות [רק עם מסיכות של קורונה, כמובן]. להביט לפחד ולדחיינות בעיניים ולהגיד לה: לא עוד. לא! ואת הרגעים להחליף ב'עכשיו'. ואת העכשיו לא חייבים להגיד, אפשר פשוט לעשות.

נעשה ונשמע. צריך לעשות משהו? בואו נעשה אותו. אחר כך נשמע מה עוד צריך לעשות. נקבל על עצמנו את התורה של חיינו, כל אחד את התורה של חייו. ויהיה חייב. לפחות בפני עצמו, להיות עצמו.

כי רגע מוביל לעצבנות, ודחיינות לבכיינות. מהר מוביל להר, וריצה להגשמת הרצונות.

מאחלת לכולכם אחרי שבועות שמח, כבר כאן ועכשיו, ולא בעוד רגע!

טיפ-טיפה מהאומץ:

קחו דף או פנקס וכתבו בו את כל הדברים שאתם צריכים לעשות ודוחים. בכל פעם שתזכרו בעוד אחד כזה הוסיפו אותו. דברים שאתם דוחים כבר ימים, שבועות ואולי גם שנים.

פרקו את הדברים לכמה שיותר משימות קטנות וברות לביצוע.

נסו לבצע אחד מהדברים בכל שבוע, רק אחד.

כל פעם שתבצעו את אחת מהמשימות מרקרו אותה, עד שכל הדף יהיה צבוע בצבעים יפים של שמחה.

בהצלחה!

בלשון האומץ:

אם ברצונך הרגע לא בעוד רגע

עוד מעט הוא מאוד מעט

אם תגיע לרגע הרגע ירגיע

חורצים משפט:

אל תגיד: מה? עוד רגע

תגיד: רגע, מה עוד?

גם הוא מהנביאים:

"רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד" ירמיהו יח', ז'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן