על חשבון הבית

שירה ישבה צפונה בתוך מסך המחשב שלה ולא ראתה ולא שמעה כלום. היא הייתה צריכה להגיש את הדו"ח כבר אתמול שאם לא כן המשכורת תגיע בחודש איחור, והיא הייתה זקוקה מאוד לכסף. אפילו את שכר הדירה החודש עוד לא שלמה, כשלפתע היא שמעה רעש שגרם לה בכל זאת להסתובב. המלצר ניצב נבוך מאחוריה כאשר מזלג שורר עף מהמגש הישר על הרצפה שלרגליה. "מצטער" הוא אמר וניסה להתכופף ולהרים את המזלג ביחד עם שני מגשים עמוסים בכלים מלוכלכים אך שירה הקדימה אותו. מבטיהם הצטלבו והם חייכו במבוכה. "קח" היא אמרה והושיטה לו את המזלג, כמעט פגעה בול בעין. "תודה" הוא אמר והסתלק.

בימים שלאחר מכן שירה התלבטה אם להגיע שוב לבית הקפה ההוא, מחשש שתפגש במלצר וכל המבוכה תצוף מחדש, אך מאחר ולא היו עוד הרבה בתי קפה באיזור ולא בא בחשבון שתצליח לעבוד ברעש של שותפותיה לדירה, חזרה לשם. לשמחתה המלצר ההוא לא היה שם, עד לאותו יום רביעי בבוקר ששוב שמעה מזלג שורר מקפץ לו מאחוריה. אלא שפעם, ידעה, זה לא היה במקרה.

"תרים אותו לבד" היא אתגרה אותו, עם כל המגשים המלוכלכים "אני לא יודע איך" הוא מלמל "אני בטוחה שתסתדר" היא הכתה בו וחזרה למחשב. הוא הניח את המגשים והתכופף, מאוכזב משהו, והסתלק משם. שירה הבחינה במנהלת המשמרת תוקעת מבט בגבו של המלצר וקיוותה שהוא לא הסתבך בצרות, ואז חזרה למחשב ופיהקה. "כל אחד אוכל את הדייסה שהוא מבשל לעצמו" חשבה.

לקח זמן לריטה עד שהגיע למקום הזה. היא התחילה בשטיפת כלים ומשם עברה לניקיון מטבח ומשם לעזרה כללית ולבסוף למלצור. משם הייתה הדרך קצרה לניהול המשמרת בשל כישוריה. פשוט צריך להתחיל איפשהו ולא להיות בררנים, למדו אותה החיים. המשכורת לא הייתה גדולה והטיפים לא נדיבים, אבל לפחות זה אפשר לה להחזיק רכב קטן ולחלוק דירת חדר עם חברה ולנהל, בסך הכול חיים נורמאליים. רק דבר אחד היה חסר בחיים הללו. בחור שיהיה שותף לדרך. לא שלא היו לה בעבר אי אלו סיפורי אהבות, אבל אף אחד מהם לא הרגיש לה מדוייק מספיק. כשהיא ראתה את אורן מועד בפעם הראשונה חשבה שזאת טעות אנוש, אך בפעם השניה הבינה. הבחור נואש כמעט כמוה. והבחורה התעלמה ממנו לחלוטין. מייד התגייסה לעזור לו מתוך תחושת הזדהות וכאב הדדית. "קח לשם את העוגה הזאת" אמרה לאורן והצביעה לשולחן של הבחורה

"אבל היא לא הזמינה אף עוגה" אמר אורן בהשתאות תוהה לרגע אם התבלבל

"תגיד לה שזה על חשבון הבית, לכבוד זה שהיא לקוחה קבועה שלנו, בסדר?" אורן הרים גבה בהשתאות אבל הנהן. בסופו של דבר לא מתווכחים עם המנהלת.

"עוגה?" שאלה שירה בהשתאות

"על חשבון הבית" אמר אורן בחיוך מלא בגאווה "מתנה לכבוד זה שאת לקוחה קבועה"

"אוקי…" אמרה שירה והרימה גבה. האם הוא הגיע למצב כזה שהוא מוכן לספוג ולממן עוגה רק בשביל למצוא חן בעיניה? היה בזה משהו חמוד ורומנטי מצד אחד, אך גם קצת מוזר מצד שני

העוגה הייתה טעימה בסך הכול, ולכן כשאורן הגיע לשאול אם הכול בסדר היא חייכה וענתה בנימוס שכן, ובכל זאת, כל החוויה הייתה מוזרה. היה בה קול שאמר לה לא לחזור לכאן ומנגד קול שדווקא אמר לה שאין לה מה להפסיד ושמאוד נחמד להרגיש מחוזרת.

"מה קרה, ריטה?" שאלה אותה עופרי, שותפתה לדירה

"שום דבר" מיהרה ריטה לומר, אך פניה קרנו באופן שלא היה ניתן להסתיר זאת

"בסדר, עשיתי מעשה טוב" הודתה ריטה וסיפרה את הסיפור, אלא שעופרי חשבה שזה מעשה רע מאוד. "בטח היא חושבת שהוא משוגע ולחוץ חתונה" היא אמרה וריטה התחילה להרגיש שאולי עשתה טעות. אולי הבחורה בכלל לא תגיע שוב. היא הייתה חייבת לעזור לאורן ולבחורה ההיא. הם התאימו בול! "תני לי רעיונות" התחננה לעופרי שבהתחלה שתקה ואז הפכה לאט לאט את פניה לחיוך מסתורי. "מקשיבה? ובכן, זאת התוכנית" התחילה עופרי לשפוך בפניה את הדברים. בתחילה ריטה נראתה מבוהלת אולם ככל שהתקדמה עופרי בסיפור התוכנית הפך החשש את מקומו לתקווה והחיוך כבש את פניה. זה היה מוכרח לעבוד.

"סליחה, אפשר לשבת כאן?" שאלה עופרי את שירה

שירה נראתה מבולבלת לחלוטין "אהמממ" היא אמרה, היא באה לכאן לעבוד ולא הבינה את פשר ההתנהגות המשונה הזאת

"אני רואה אותך הרבה כאן וגם אני נמצאת כאן לא מעט, עובדת. וחשבתי מה כבר יקרה אם נשתה ביחד כוס קפה ואחר כך כל אחת תחזור לעבודה שלה, הקפה עליי"

"נו טוב" אמרה שירה ומשכה בכתפיה. קצת ייעכב אותה ומנגד לא סוף העולם

"אז מה את עושה?" שאלה עופרי "אני מורה לחינוך מיוחד" אמרה שירה "ואת?"

"אני מנהלת של הבר הקטן פה, שני רחובות ליד" ושירה חשבה שלו היו נפגשות ברחוב שום קשר משום צורה לא היה נוצר ביניהן, אבל החיים הם לא רשימת הוראות.

לאחר כמה דקות הגיע לשם המלצר ההוא, ששירה כבר ידעה לפי התג ששמו אורן.

"אהלן, מה קורה?" שאלה אותו והוא חייך במבוכה

"אני מזמינה אותה לקפה, לכבוד זה שנפגשנו כאן במקרה"

"יודעות מה?" התמלא לפתע אורן בביטחון "אני בדיוק בהפסקה, אני אכין לשלושתינו קפה, על חשבון הבית" והלך משם לפני ששירה הספיקה למחות

"הופה!" אמרה לה עופרי "נראה שהבחור פה מאוהב במישהי" אך את שירה כל העניין הזה הרגיז. "אני הולכת" היא אמרה, זרקה את הסכום של הקפה על השולחן ויצאה מבית הקפה בטריקת דלת.

"ריטה, אולי זה לא היה רעיון טוב כל כך בעצם" מלמלה עופרי

"כן, גם אני חושבת" עיקמה ריטה את פניה ואורן פרץ בצחוק בלתי נשלט. "אני אמור להיות מלצר, לא בדרן" הוא אמר

שירה הביטה מבעד לחלון בשיחה ההיא והבינה שתמנו לה פח. מישהו ניסה לשדך בינה לבין אורן, זה היה הרי ברור כשמש. אבל אורן בכלל לא התאים לה בשום צורה. הפעם היה תורה להחזיר אש, חשבה בביטחון.

שירה נכנסה לבית הקפה בשעה שאורן היה שם. "מה קורה?" היא שאלה אותו, והוא, בזכרון הפעם הקודמת כבש את מבטו ברצפה במבוכה "בסדר" מלמל "את רוצה אולי מלצר אחר?"

"לא, לא לא, בשום אופן" היא אמרה

כשאורן הביא לה את העוגה היא דרכה עליו, כביכול בטעות, והעוגה נפלה על הרצפה. היא התחילה לצעוק בהסטריה "תראה מה עשית? כל העוגה נמרחה פה, תשים לב למה שאתה עושה" ואורן לא ידע איפה לקבור את עצמו מרוב מבוכה עד שהגיע לשם אחראית המשמרת לראות מה אפשר לעשות "תראי, יש לך פה מלצר מאוד כשרוני" אמרה שירה לאחראית "איך קוראים לך… ריטה, כן?"

"כן, אני רואה את הכישרון בדיוק כמוך" אמרה ריטה בזלזול ברור

"זה לא מה שאת חושבת!" אמר אורן כמעט בבכי

"הוא כשרוני, כי מישהו אחר שהייתי דורכת עליו ככה לא היה מפיל את העוגה אלא נופל בעצמו עם העוגה על הראש. באמת, הוא יכול לעבוד בתור לוליין. מה את חושבת? שלא שמתי לב לטריק שלכן?" הוסיפה בשקט וריטה החלה להחליף צבעים "לפעמים צריך לנקות את הלכלוך, וכדאי כמה שיותר מהר, כי אנשים מסתכלים" אמרה שירה, השאירה כסף עבור העוגה, ויצאה משם. מבעד לחלון היא ראתה את אורן וריטה מנקים את העוגה ומצביעים החוצה, אל הבחורה המשוגעת.

"סליחה שניסינו להדביק לך את הבחורה המוזרה הזאת" אמרה ריטה ושפשפה עם הסמרטוט ואורן חשב שהפוזה הזאת רק מחמיאה לה

"סליחה ששיתפתי פעולה עם השטויות שלכן. זה לא בגלל שהבחורה מצאה חן בעיני אלא בגלל ש…" אורן לא הצליח לסיים את המשפט.

"כן, כן, בוא נסיים לנקות, בסדר? כולם מסתכלים עלינו" אורן הנהן ושתק.

שוב הגיע שירה לבית הקפה וכשהגיע מלצר שלא הכירה ביקשה 'רק את אורן'. אורן הגיע ותפס ממנה מרחק. "אולי תלכי לבית קפה אחר" אמר לה והיא דרשה לראות את אחראית המשמרת. ריטה הגיע לשם והיא דרשה שגם אורן יבוא. "תשמעי" אמרה שירה לריטה "ישבתי בהרבה בתי קפה ואף פעם לא ראיתי כזה עובד מסור שזורם עם כל השטויות של אחראית המשמרת והצוות שלו. אני חושבת שמגיע לו העלאה או לפחות קצת תשומת לב" ולאורן היא פנתה ואמרה, בשקט "ריטה כל הזמן עומדת ומסתכלת עליך כשאתה עובד. חשבתי שזה בגלל שהיא דואגת שתפשל, הבנתי שזה מסיבות אחרות"

ריטה הבינה שלא תמיד הכול בחיים הולך לפי התוכנית. לפעמים תוכניות נועדו כדי להשתנות. כשדחפה את ההזמנה מתחת לדלת ביתה של שירה רק קיוותה שזו תגיע ליעד. אחרי הכול, היא ואורן רק חיכו לרגע שבו יגיעו לשולחן שבו תשב כדי לדרוך עליה ולהפיל לה עוגה על השמלה. כאות תודה, כמובן.

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן