בלוג

משב הרוח - עסוק

בתקופה של היום היינו מצפים, לכאורה, שיהיה עודף זמן.

פעם היו מכבסים ביד, הולכים לכל מקום ברגל, שלושה ימים הולכים כדי להגיע לאיזה מקום. עוד שלושה ימים לחזור.

פעם היו תופרים בגדים, לא יישר קונים אותם. היו גוזזים את הכבשים כדי לארוג בד.

אז איך זה שדווקא היום כשהבגדים מגיעים לחנויות, יש רכבים, מכבסים במכונה ועושים קניות בקליק און ליין אין זמן לכלום?

בקושי יש לי זמן לכתוב את הבלוג הזה.

בין הכנת שבת, לשובבות של התינוקת, לכתיבת מחזה, ב"ה.

כמה הורים אני שומעת שמעידים שהילדים מתלוננים רק על דבר אחד: "למה אנחנו לא רואים אתכם אמא ואבא?"

אז למה זה קורה? למה העומס הנוראי הזה?

ברשותכם אני רוצה להעלות כמה סברות שחשבתי עליהן, ואתם מוזמנים, כמובן, להעלות עוד ועוד.

סברה ראשונה:

יוקר המחיה מחייב אותנו לצאת לעבוד, כל אחד מבני הזוג לפעמים, במשרה מלאה.

אבל תחשבו על זה רגע, האם זה רק יוקר המחיה? ואולי זה יוקר החלום? אנחנו לא מתפשרים על אוהל או מערה, ואפילו לא על דירת שני חדרים. אנחנו רוצים בית. ועוד איזה בית. לפעמים בא לנו שלכל ילד או שניים יהיה חדר לבד [אני בחלק מהילדות שלי ישנתי עם עוד שלוש אחיות בחדר ובל"ע הייתה ילדות מאושרת].

אנחנו רוצים שני רכבים. אנחנו רוצים בגדים אופנתיים, רצוי מותגים.

אנחנו רוצים חוגים לילדים, אנחנו רוצים לשבת בבית קפה מידי פעם. אנחנו רוצים אירוע בלתי נשכח לבר/בת מצווה/חתונה שלנו. אנחנו רוצים וילונות יפים לבית, תנור תואם למקרר ומקרר תואם לשיש ושיש תואם לרצפה ו…

אז חייבים לעבוד עוד שעות.

סברה שניה:

ואולי, רק אולי, אנחנו בעצם אוהבים להיות עסוקים? נו טוב, עד לגבול מסוים, אבל קצת? ואולי, בעצם, אין לנו סבלנות ואנחנו רוצים להספיק המון דברים ביחד? דברים שפעם לא היו אפשריים, אבל עכשיו הם הכי אפשריים בעולם?

תחשבו מה יקרה אם מחר יתגלה לכם שהרווחתם עשר מיליון? תעזבו הכול?

לי ברור, חד וחלק, שלא.

אעשה את אותה העשיה, אם לא בתשלום, אז בהתנדבות.

הרי 'את שיש לי להגיד, אני עוד אצרח, אפילו בירח ישמעו' [רק בגלל הרוח, שלומי שבת]

אני מודה שכמו כל בן אנוש, גם הכסף נותן לי דרבון לעבודה, אבל ברור לי לגמרי שזה ממש לא רק הוא.

יש משהו עמוק בהרבה, הרצון למימוש עצמי, השאיפה להביא אנשים ממקום אחד למקום אחר, לעזור להם להאמין בעצמם במקרה שלי ולרכוש ביטחון עצמי, ובמקרה של כל אחד אחר מה שמתאים לו.

סברה שלישית:

הצורך להספיק. המון דברים בזמן מאוד קצר ולא תמיד הגיוני. דווקא בגלל שפתאום הכול אפשרי, דווקא בגלל שלוקחת שעה מירושלים לתל אביב ולא לוקח שבוע. אם אפשר לנסוע בשעה מתל אביב לירושלים, אפשר בטוח להספיק לעשות עשרה טלפונים, שטיפת כיור מלא בכלים, הכנת שיעור, החלפת טיטול, סידור הבית, עזרה בשיעורי בית וארוחת צהרים בתוך שעה. מה, לא?

סברה רביעית:

הרצון לממן את המטפלות והצהרונים בישראל.

האם עוד שעות עבודה זה בהכרח יותר משתלם? לא בטוח שהתשובה היא כן.

עצמאיים- עוד שעות פירושן להגיע לתקרת המס ולשלם יותר למס הכנסה.

שכירים- שוב, לשלם מס. אני זוכרת שהייתה לי התלבטות אם להנחות מספר מסוים של קורסים או יותר. עשיתי חשבון שבין אם אנחה שלושה ובין אם אנחה ארבעה המשכורת תהיה אותה משכורת פחות או יותר, אבל העבודה תהיה הרבה יותר גדולה. אז רגע, לאן הכסף הולך, אתם שואלים? תרומה למדינה היקרה שלי.

ושלא תבינו לא נכון, אין לי כלום נגד לתרום למדינה, אבל לעבוד עוד שעות בשביל זה נראה אפילו לי קצת מוגזם.

חוץ מזה שעוד שעות עבודה פירושן עוד שעות אצל המטפלת. ושעות צהרים, לא סתם. שאלו השעות הכי יקרות אצל המטפלת.

אז, האם זה משתלם? לא. ובכל זאת, לפעמים אני לוקחת עוד קורס, עוד עבודה, עוד פרוייקט. למה? למה אני עושה את זה? למה אתם עושים את זה?

לכו לישון עם השאלות האלו. תחשבו עליהם. תחלמו עליהם.

אשמח תמיד לשמוע את התובנות שלכם.

ומזכירה לכם שוב- אפשר להגיב ממש כאן בהמשך!

טיפ-טיפה מהאומץ:

תכתבו את כל הדברים שאתם עושים על נייר/שני ניירות/עשרה ניירות. האם את הכול אתם רוצים להמשיך לעשות? את מה שלא תמחקו. את מה שכן תשאירו.

עכשיו תסתכלו- אם נשארו הרבה דברים ברור שיהיה לכם עומס. השאלה מה אתם רוצים? לעשות הכול ולהיות בעומס, או לוותר על דברים ולהיות בתסכול? או שבכל מקרה מתוסכלים בסוף?

אני אומרת הכול עניין של בחירה. כשמבינים שגם להיות עסוק זה בחירה. וזה הזמן שלכם לבחור באיזה עיסוק להיות הכי עסוק- בעבודה? בעסק? עם הילדים? חצי חצי?

בהצלחה.

בלשון האומץ:

עסוק בתחום העיסוק זאת עסקה לא רעה, השאלה אם תחום העיסוק זה מה שמעסיק אותך?

אל תתעסק איתי, עשינו עסק?

חורצים משפט:

כשמישהו עסוק השאלה אם הוא מי שהוא

גם הוא מהנביאים:

"ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" שמות לא'/יז'

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

תגובה אחת
  1. אורה הירשפלד שליט הגב

    כבר מזמן'הילדים'שלי גדלו.
    מרגישה שונה.'מעט נבוכה. היה לי בעל רופא ומפרנס ואני חלמתי לגדל את ילדיי בבית ולא לחפש הדדמה החרת מלבד להיות איתם.
    בגיל 40 כש הילדים היו די גדולים, התחלתי לפזול החוצה. לימודים עבודה והגשמת חלומות.
    ןהקטע דל אין זמן. אני מצויה בו עכשיו
    כבר כמה שנים. וזה לגמרי בחירה. בעיניי. לפעמים פיצוי

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן