קצת עלי

עידית להמן, מי אני?

קוראים לי עידית להמן. למדתי תיאטרון במכללת אמונה, אימון אישי באוניברסיטת תל אביב, והנחייה בשיטת מיכא"ל למצוינות אישית.

אני מביימת ומפיקה הצגות בבתי ספר כבר למעלה מעשר שנים.

אני כותבת משחקת ומביימת הצגות ילדים ומבוגרים, כותבת טקסטים על פי הזמנה לבתי ספר תוך התחשבות במספר התפקידים המתבקש ובתנאי השטח [תנאי סאונד, מקום ההופעה, זמן החזרות הנתון לרשותי וכו']

אני מלמדת קורסי משחק לילדים ולנוער וגם לקבוצות של נשים, כאשר מטרתם העיקרית של הקורסים הינה להקנות ביטחון לעמוד מול קהל ולהרגיש בנוח בכך, וכל זאת דרך תהליך חוויתי ובלתי נשכח.

אני מעבירה הרצאות על השראה אומץ ויצירתיות בהן אני מעניקה כלים מעשיים לפיתוח של היכולת היצירתית לשימוש בעבודה ואף לתפקוד היום-יומי ולגידול של הילדים.

כמו כן אני מעבירה הרצאות על שמחה ועל שיווק יצירתי.

אני כותבת קומיקסים וספרי ילדים ובימים אלו אני עובדת על עריכת הספר הראשון שבע"ה יראה אור בקרוב.

חזון עסקי

אני בעלת עסק פרטי  בתחום האומנותי. שמו של העסק "האומץ". העסק חולש על כמה תחומים כפי שיפורט בהמשך.

את העסק שלי מניע הרצון לעזור לאנשים למצוא את הייחודיות שלהם בחיים, לפתח את היצירתיות ולהתקדם בנתיב אישי אל פיתוח ביטחון עצמי והצלחה, מתוך שמחה.

קצת יותר על החזון שלי

אני מביימת ומפיקה הצגות בבתי ספר כבר למעלה מעשר שנים. בתור תלמידה הפריעו וכאבו לי כמה דברים שגרמו לי לרצות לעשות שינוי.

אני זוכרת שתמיד היו בוחרים את אותם ילדים לתפקידים הראשיים, כך נוצר מצב שאו שנבחרתי כמעט לכל התפקידים בהצגה אחת, או שלא נבחרתי לאף תפקיד בהצגה בבית ספר אחר בו לא הכירו אותי. לא הייתה אפשרות אמיתית להכיר את היכולות. אם היית שקט בכיתה, הבינו שאין לך כישרון. לא בדקו. לא ידעו איך לבדוק.

לאחר מכן, כשהחלו מערך חזרות להצגה היו קורים שני כשלים גדולים. האחד – היו מבצעים את החזרות מההתחלה ועד הסוף בכל פעם, מה שאומר שאף פעם לא היו מגיעים לסוף. בהצגה אחת התפקיד שלי היה בסוף ההצגה. הבטיחו שיגידו לי מתי להכנס אבל כששמעתי מחיאות כפיים הבנתי שזה כבר לא יקרה. השני – הלחץ המתח והצעקות של המורים לקראת ההצגה. ככל שמועד ההצגה התקרב כן רבו הצעקות, הצרחות, האיומים ואווירת הלחץ. תלמידים שחווים לחץ רק נסגרים יותר וכך קורה שבמקום שההצגה תהיה טובה יותר היא רק נעשית גרועה יותר. גם בתור מורה בבתי ספר ראיתי כיצד מורים צועקים על תלמידים, ואפילו בוכים, כשמועד הצגה מתקרב והם אינם עומדים בלוח הזמנים וההצגה לא נמצאת במצב ראוי.

החלטתי שזה יהיה המקום שלי. להגיע לבית הספר עם שמחה ואנרגיה חיובית. לעולם לא לצעוק על התלמידים במהלך החזרות. לנהל את כל החזרות על פי לו"ז מסודר וידוע מראש בתיאום עם הצוות החינוכי. לאתר את התלמידים המתאימים לתפקידי מפתח ללא התאמה הכרחית להתנהגותם החברתית או ההתנהלות השוטפת. כך גם תלמיד שנראה שקט וחסר ביטחון יוכל למצוא את דרכה לבמה ולהתחזק דרך זה. וכבר ראיתי מורים שאמרו לי על תלמידים 'לא ידעתי בכלל שהוא יודע לדבר והוא עשה את התפקיד הראשי מדהים!'

למה דווקא תיאטרון?

אני אוהבת את הכלי של התיאטרון משום שהוא יכול לתת לכל אחד ביטחון. בהצגה כל אחד יכול להיות מישהו שהוא לא, לצאת מהשגרה, להרפות, להתנקות ממחשבות.  זה כלי שממלא בכוחות, בונה ביטחון עצמי ובעיקר מאפשר לצחוק ולהשתחרר. לשבור את השגרה. להיות לכמה רגעים מישהו אחר, מישהו שלא הייתי מעיז להיות בחיים הפרטיים שלי, אבל למשך שעה פה ושם אני יכול להפוך אליו ולהשאר אני.

אני נהנית לראות נשים שמגיעות לקורס שקטות וביישניות ולפתע מקבלות אומץ לעלות על במה ואף מעידות על עצמן שהן מסוגלות לדבר גם בעבודה או בכל מקום שיידרשו ללא פחד.

אני אוהבת לראות את התהליכים שאנשים עוברים דרך הכלי המדהים הזה, וכן, גם את התוצאות. לראות איך טקסט 'יבש' שנמצא על הדף הופך פתאום לחי ומצחיק ונושם ובועט על הבמה. כל כך יפה ותוסס שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים. אני אוהבת לראות את הפוטנציאל מתממש. לראות אותיות ומילים על דף- הופכות להצגה. לראות נשים שקטות- מקבלות ביטחון. לראות תלמידים שאף אחד בכלל לא ידע שיש להם כישרון – משחקים תפקיד ראשי מול כל בית הספר וההורים. אלו רגעי הנחת שלי במקצוע.