בלוג

משב הרוח - שקר לבן

לעולם לא אשכח את השבת ההיא שהתארחנו אצל חברים והם שאלו את הבן שלי למה הוא לא אוכל, והוא ענה בטון מלא ביטחון 'כי האוכל שלכם לא טעים'. אני לא זוכרת באיזה צבע נצבעו הפנים שלי, ואם התעלפתי בסוף או לא, אני רק זוכרת שהוא לא הבין מה הבעיה, הרי אסור לשקר, אמא, נכון?

ובאמת, האם אסור לשקר?

כשעושים יום הולדת הפתעה לחבר והוא שואל אם עושים לו משהו, לגיטימי לשקר שאין כלום?

אם הסבא/סבתא לא במצב בריאותי טוב, לשקר לו שהכול בסדר זה בסדר?

אם המצב הכלכלי דחוק והילד שואל 'מה אין לכם כסף' ואנחנו עונים שהכול בסדר כדי לא להלחיץ אותו, זה לגיטימי?

כשאני הולכת למקווה ומספרת לילדים שאני הולכת לאימון ריצה, זה שקר?

כשאני שואלת את אמא שלי 'נכון רזיתי' והיא אומרת שכן כשעליתי במשקל, רק בשביל שארגיש טוב עם עצמי, זה בסדר?

אם אני בהריון ולא רוצה שקטן יידע ואני לא אומרת כלום, האם זו העלמת מידע או שקר לבן? ואם הגדול כבר רואה את הבטן ושואל ואני אומרת שאני לא בהריון, זה שקר לבן או שקר לבן [שלי]?

ובכלל אם כל זה שקר לבן וזה לגיטימי, מה לגבי שקר לבת?

הגדול שלי קרא לי שקרנית כשבזמן הסגר יצאתי להליכה עם שקיות סופר מוכנה לענות לכל שוטר מזדמן ש'אני בדיוק בדרך לסופר'.

לקטן שלי סיפרתי שכל האיסורים של ההסגר הם לא פחות ולא יותר מאשר מנהגים והלכות של חג הקורונה, ככה הוא לא יהיה בחרדות ואפילו יהנה מהתקופה, האם זה שקר?

אם אבחן לרגע מהו שקר, הרי ששקר בטח קורה כשקר. בררר. קר בלב. באמצע השקר יש רגל אחת של האות ק', או כפי שכבר נאמר שלשקר אין רגליים [רק אחת], ולכן הוא לא יציב. האותיות של שקר נמצאות בסוף הא"ב כי הן העדיפות האחרונה… רק אם ממש אין ברירה.

מתי זה לגיטימי ומתי לא? ומתי אפילו ראוי לשקר?

אני עוד זוכרת את הפעם ההיא שהיה לנו קידוש עם חברים וידעתי שכולם יסתערו על הקידוש כמו ילדים מורעבים שבחיים לא ראו אוכל. אמרתי לילדים שלי שכשיגידו להם לשבת בשקט ולשלב ידיים ולהמתין שלא יקשיבו. שיסתערו. כמו נמרים, אריות, דובים… הרגשתי כמו פושעת. קרועה בין הערכים שאני מאמינה בהם לבין הרצון שהילדים שלי לא יסבלו ולא יהיו מתוסכלים. הרגשתי שאני משקרת לעצמי.

אני, שדוגלת באמירת אמת גם כשהיא כואבת. ששיתפתי את הילדים כשהייתה לי הפלה. שאני מלמדת את הילדים שאם בגד לא יושב עליי טוב בחנות שיגידו לי שזה מכוער ולא יתחילו לומר 'הכול כל כך יפה עליך, אמא', אני שמאמינה בביקורת על הפוסטים ועל החוגים ועל הספרים, כי ביקורת מקדמת וליטוף עם חיוך מזויף רק לוקחים אותי אחורה. אני שמסבירה לילדים בכנות למה לישון מוקדם זה חשוב כל כך… אני, משקרת?!

אולי שווה לומר שאני פשוט לא רוצה לענות על שאלות מסוימות.

אולי מוטב לשתוק ולחייך מאשר לנמק ולהסביר.

אולי אפשר לפתוח שיח עם הילדים על מתי כן מתי לא ומתי בשום פנים ואופן לא, לשמוע ולהשמיע.

ואולי, אולי עדיף לקבל קנס משוטר מאשר דו"ח מהילד שלך…

טיפ-טיפה מהאומץ:

לשתף את הילדים כמה שיותר [כמובן באופן שמתאים לנו]

לא לגלות לילד קטן שאני בתחילת הריון אין פירושו שקר, אפילו אם הוא שואל אם אני בהריון ואני עונה 'לא', כל עוד דיברנו על כך לפני כן. אפשר למצוא זמן באוירה טובה ולהסביר לילדים שלפעמים אנחנו לא אומרים את האמת כדי להגן עליהם, למנות יחד סיבות מתי זה לגיטימי והאם זה בכלל לגיטימי ולהגיע ביחד למעין הבנה.

למשל: מותר לשקר כדי לא לפגוע [אם אוכלים אצל מישהו והאוכל לא טעים להגיד שהאוכל טעים], מותר לשקר כדי לשמור על הבריאות [זאת עוגת שוקולד כאשר למעשה זאת עוגת תמרים משום שכך בעלי אוכל מהעוגה ונהנה ממנה מאוד], וכו'.

בלשון האומץ:

שקר הוא דבר שקורה כשקר.

שקר מקשר בין דברים לא קשורים.

שקר קושר קשרים.

שקר הוא ריק. הוא 'רק'. הוא רעש. שריקה.

שקר שבת אומרת לבן הוא שקר לבן של שבת?

שקר טעמו מר, עדיף שלא לומר

חורצים משפט:

עדיף לא לומר דבר מאשר לדבר שקר

גם הוא מהנביאים:

"מדבר שקר תרחק" שמות כג', ו'.

חיים בסרט:

יצירת[י] השבוע:

רוצים לקבל בכל שבוע קישור לפוסט החדש של הבלוג? לחצו כאן 

השארת תגובה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן