אני מרגישה שמה שמפריד בין אדם מצליח לאדם שמצליח פחות זה האומץ, או הפחד.
לכן קראתי לעסק שלי 'האומץ'.
יש לי חברה שהייתה כל החיים שכירה. קיבלה משכורת יפה וקבועה. עבודה מכובדת ונחשבת. בגיל 40 היא החליטה לעזוב הכול ולעבור להיות עצמאית. האם היא משוגעת? לא. היא פשוט אמיצה.
ברור שהאומץ לא מספיק. צריך גם כלים, סבלנות, ואחיזה במציאות. אבל ללא אומץ אנחנו עשויים למצוא את עצמנו בתוך חיים של מישהו אחר שנחתו עלינו מכורח נסיבות ואינם מוצאים חן בעינינו.
אם לשאלה מה החלום שלכם אתם עונים לצאת לפנסיה [וזה לא שאתם שנה לפני, כן?] אז יש כאן בעיה.
אומץ בעיני הוא היכולת לא ללכת במסלול הרגיל רק בגלל שכולם הולכים בו או בגלל שכולם מצפים ממני ללכת בו. אומץ הוא האפשרות לשאול שאלות, לתמוה על המציאות, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. אומץ הוא להיות נכון לנסות דברים חדשים גם במחיר של כישלון אפשרי, ובעיקר לעמוד מאחורי הבחירות שלי גם אם מבחן המציאות הראה שהתוצאה לא תמיד הייתה מוצלחת בסוף.
אומץ זה מאמץ. להתאמץ.
כי הכי קל לעשות כמו כולם, והכי קל לעבוד בעבודה נוחה ולשכוח את החלומות, והכי קל לא להזיע. אבל רק אצל מי שמזיע יש זיע, מלשון תזוזה, תנועה.
איזה ברכה מקבל יהושוע כשהוא מתחיל להנהיג את העם? 'רק חזק ואמץ' שיהיה לו הכוח להנהיג ולא להיות מונהג. להיות חזק בפני הדיעות האחרות ולהיות אמיץ לבצע את מה שהוא מאמין בו.
זה כמו בנהיגה- יש מישהו שעובר בטסט ראשון, ויש מישהו שעובר בטסט עשירי.
בסופו של דבר מי אדם מצליח יותר? זה שעבר בטסט העשירי ולא ויתר והתאמץ, או זה שנכשל בטסט הראשון והחליט להפסיק לנסות להבחן כי הוא נכשל?
אז למה בנהיגה זה כל כך ברור ובשאר התחומים לא?
