לו יכלה רונית לבחור צבע שיתאר את החיים שלה הייתה בוודאי בוחרת באפור. היא הייתה ממוצעת בכול- בגובהה, בשיערה החום בהיר שהגוון הלבן כבר החל להשתלט על חלק ניכר ממנו, בעיניה החומות, ואפילו בצורת הליכתה וחיתוך דיבורה שלא הפריד בינה לבין אף אחד אחר.
אפילו גילה היה כעת ממוצא. לא צעיר מידי, לא מבוגר מידי. באמצע. ואם חשבה שתחווה משבר אי אז בגיל הארבעים הרי שהוא המתין לשנתה החמישים ככל הנראה. יש לציין שהמתין בסבלנות מופלאה.
מה לא היה לה? בעל סבלני ואכפתי, עם עבודה ראויה. הוא היה קבלן מצליח בפרוייקטים מלאי יוקרה, ואף שהיה עסוק מאוד בתקופות מסוימות מעולם לא התלונן על שעמום או על קושי כלכלי, והיא יכלה להרשות לעצמה לחיות ברווחה. היו להם ארבעה ילדים מקסימים, מביניהם שניים נשואים ואף חמישה נכדים. הייתה להם קהילה נחמדה שעזרה אחד לשני, אף שלא היו לה חברות טובות שנמנו עליה, ואפילו עבודה קבועה במשרד פרסום בפרוורי העיר הייתה לה. עבודה אפורה כמוה אך כזו שנעים לנסוע אליה שכן שכנה בצד המנוגד לזה שבו נסעו הרוב וסיפקה נסיעה ללא פקקים בדרך הלוך וחזור, בצד הנכון של הדרך, ומי כבר היה צריך לבקש יותר. השגרה האפלולית החלה לקרסם בנימי נפשה ולקרוע אותם, כאילו היו בד קנווס שהתקמט עם נגיעות הזמן, אך היא נאחזה בשאריות הבד שנותרו והתעקשה לחבר ביניהן גם עכשיו.
בעלה כבר שאל אותה זה מכבר מה תרצה ליום הולדתה החמישים והיא מצאה את עצמה שותקת. לא הייתה לה תשובה. על פניו, לא היה חסר לה דבר. אך מתחת לפני השטח היה חסר לה הכול.
"תרצי משהו חדש לבית?" הציע בעלה והיא סירבה. הרי רק לפני שנה עשו שיפוץ רציני והבית היה בדיוק לטעמה, כך לפחות חשבה. אלא שיום ביומו, כאשר הגיעה מהעבודה והביטה בקירות, הם נראו לה ריקניים וחסרי משמעות.
"אולי תרצי חופשה? או איזה עיסוי מפנק?" הציעה בעלה בנדיבות, ושוב, סירבה בנימוס "שופינג בקניון? מחשב חדש?" הרי היא יכלה לקנות את כל אלו גם בלי האישור שלו לו רק הייתה חפצה בכך.
לפתע שמעה את עצמה אומרת את הדברים, עוד לפני שהבינה את משמעותם. "הייתי רוצה שיקרה בחיים שלי משהו שונה, מרגש, אולי אפילו מסעיר" היא פסקה "הייתי רוצה שיהיה בהם איזה שינוי, איזה עניין. איזה צבע, איזו הרפתקה". אור ניבט מעיניה שעה שאמרה את הדברים, אלא שמייד אחר כך הוא נכבה והיא חזרה להתעסק בדוחות מטעם העבודה ושכחה מכל השאר. תמיד חלמה לעבוד עם אנשים ולא מול מסכים, אבל חלומות הם הדמיונות האלו שרואים בלילה כשעוצמים עיניים עד שמתפכחים, כך תמיד לימדו אותה, והיא לא עמדה לשנות את הדברים עכשיו, בגיל חמישים.
יום ההולדת החמישים התקרב בצעדי ענק ורונית נאנחה כשהבינה שבאותה המהירות שבה יגיע הוא יחלוף, והאפור יישאר אפור, והעננים יישארו כמו תמיד באותו המקום בשמיים, רחוקים מהשגה.
בבוקר יום החמישים אמר לה בעלה שסידר להם הפתעה. "אבל יש לי דו"חות להגיש בעבודה, ואני חייבת להיות במשרד ו-" מלמלה רונית בלחץ אמיתי
"דיברתי כבר עם הבוס שלך ואת משוחררת להיום" פסק בעלה והראה לה את ההתכתבות עם הממונה עליה בוואסטאפ. לרגע התפשט חיוך על שפתיה. לפחות היה אדם אחד בחיים האלו שהצליח להכניס אליהם קרן אור זהובה ולשבור את האפור לתת גוונים מידי פעם והיא הייתה גאה בו, בבעלה, אחת הבחירות הטובות שהצליחה בכל זאת לעשות בחיים הללו.
"אז… לאן הולכים?" התעניינה, אך הוא היה מסתורי ורק אמר "עוד תראי". היא נכנסה אחריו לרכב, כשהיא לועסת מסטיק בעצבנות, והם פתחו בנסיעה ארוכה בה דיברו בעיקר על הילדים ועל הנכדים.
לאחר כשעה הם נכנסו לעיר לא מוכרת ופנו בה כמה וכמה פעמים עד שבעלה עצר את הרכב. "בואי, זזים" הוא פסק, והיא הלכה אחריו. הוא ביקש לעצום את עיניה במטפחת, והיא הסכימה, אף שהייתה סקרנית. היא הרגישה כמו במשחק 'פרה עיוורת' גם בגלל שכבר מזמן שלא היה מזיק לה לו הייתה יורדת קצת במשקל, וגם בגלל שהרגישה עיוורת למציאות בכל קנה מידה אפשרי זה לא מכבר.
הם נכנסו למה שהיה נדמה לה כמעלית, ויצאו ממנו, ואחר כך הלכו יישר ונעצרו. "הגענו" הוא פסק והסיר את המטפחת מעל עיניה. לרגע היא שפשפה אותן, כדי שלא להסתנוור מהאור המסמא שניגלה לעיניה, אלא שלאט לאט החלה להתרגל וראתה שהם בתוך בניין, למעשה בחלק פתוח של בניין, עם כמה דלתות בצד אחד ורחבה גדולה בצד השני. היא ראתה כמה נשים יושבות שם על מעין ספסלים מעוצבים וביניהם משחקים ילדים או נכדים חמודים במתחם שנראה כמו ג'ימבורי מאולתר שהן יצרו בעצמן.
"שלום, נעים מאוד" אמרה אחת הנשים וקמה ללחוץ את ידה של רונית. הייתה זו אישה גבוהה ורזה עם שיער שחור וארוך ועיניים רכות. לרונית לא היה מושג מי היא או מה פשר המחווה אך היא לחצה את היד המושטת ממבוכה וחייכה "נעים מאוד" מלמלה
"אז את בטח רונית?" אמרה לה אישה אחרת, בלונדינית ונמוכה, מלאה מעט
"כ… כן" מלמלה רונית
"נעים מאוד רונית" אמרה לה אישה נוספת מלאת ביטחון, עם שיער קצר ומתולתל וחיוך גדול
"ובכן, אלו הולכות להיות השכנות החדשות שלך" אמר לה בעלה "סיפרתי להן עלייך, הבטחתי שאביא אותך לכאן היום"
"מה?" שאלה רונית וכמעט נחנקה מהמסטיק לפתע. "הן עוברות לגור לידינו, כולן?" שאלה בבעטה
"לא, את עוברת לגור לידן" אמר בעלה בשלוות נפש "את רואה את הדלת של הדירה הזאת? זאת הדירה שלנו" על הדלת היה כתוב 'דירה לדוגמא'
"זה פרוייקט חדש, הטוב ביותר שלי, גולת הכותרת, שסיימתי למכור עכשיו. וזאת הדירה שסידרתי לנו. רגע, יש לי טלפון" הוא אמר וענה "כן, יופי, אני שמח שהגעת"
"מי הגיע?" שאלה רונית בכעס
"המוביל, כמובן, הוא סיים לארוז אצלנו בבית את הארגזים והוא הגיע לפרוק אותם, אני הולך לקראתו, בסדר?"
"מה?!" שאלה רונית, בהלם. בשלב זה השכנות כבר הביאו לה כוס מים ועוגיות והיא אפילו לא זכרה מתי התיישבה, מצד שני טוב שרק התיישבה ולא קיבלה התקף לב. בסדר גמור, היא ביקשה שיקרה משהו מסעיר, אבל ממש לא התכוונה לזה!
לפתע נכנס מישהו עם שני ארגזים, עבר את הרחבה, ונכנס אל תוך הדירה. "לא, לא!" רונית פתחה את הארגז הראשון בהחטף ומצאה בפנים ספרים שלה. בארגז השני ראתה מצעים."אני הולך להביא את שאר הארגזים" אמר אותו אדם והלך משם
"תשמע" אמרה רונית לבעלה "אני לא מוכנה לדבר כזה! מעבר דירה זה עניין חשוב! אתה לא יכול להחליט סתם ככה יום אחד שעוברים דירה ואז פשוט להודיע לי! ומה יהיה עם העבודה שלי?"
"את במילא לא אוהבת אותה, פה כבר בדקתי, מחפשים מלווה שיווקית לכל מערך החוגים במתנ"ס וכבר שלחתי עלייך המלצות חמות. למעשה, הם כבר קיבלו אותך"
"ומה עם הקהילה שלנו?" שאלה רונית שהרגישה את הדופק שלה מתגבר ורק בניסי ניסים הצליחה להשתלט על הכעס שלה ולא להחטיף לבעלה אגרוף אל תוך פניו
"אפשר לחשוב שאהבת את הקהילה הזאת" אמר בעלה באדישות והוסיף "תראי איך הנשים כאן נחמדות"
"אני לא יודעת מה להגיד, אני בהלם" היא אמרה
"מצוין, זה מה שרצית, לא?"
רונית שפשפה שוב ושוב אל עיניה, ספרה את האצבעות בידיה [כך למדה שבודקים שלא נמצאים בעיצומו של חלום] ואפילו צבטה את עצמה. לא, זה לא היה חלום. אמנם מציאות מאוד הזויה, אבל לא חלום.
"טוב, אם אנחנו כבר כאן, בואי לפחות תראי את הדירה שאת הולכת לגור בה, בסדר?"
רונית הלכה אחרי בעלה, בעיקר מרוב הלם. איכשהו גררה את עצמה פנימה. את פניה קידמה מבואה שבה היה מקום לתלות מעילים ולשים נעליים. אחר כך נפרס מולה סלון גדול עם חלון זכוכית ענק פונה לנוף ירוק ומשם מטבח רחב מאוד עם כל העזרים המודרניים ביותר. אחרי הכול, היה זה פרוייקט הדגל של בעלה.
"אבל בשביל מה צריך שלושה חדרי שינה?" שאלה לאחר שסיירו לאורך הדירה בפעם השניה
"בשביל שהילדים יבואו הרבה עם הנכדים. שימי לב שבאחד מחדרי השינה יש גם שירותים ומקלחת, יחידת אורחים"
הבית היה יפה, ובכל זאת, רונית כבר הרגישה מותשת מאוד
"טוב, זהו. אני רוצה לחזור הביתה" אמרה לבעלה "זה היה נחמד מאוד בשביל גיל חמישים אבל זהו. אני עייפה. אני בכל זאת כבר לא בת עשרים"
"זה הבית. אין לחזור הביתה" אמר בעלה וזה היה הרגע שבו החלה לצרוח עליו. הכי לא חלמה בעולם שתריב איתו ביום ההולדת החמישים שלה, אבל זה כבר עבר כל גבול. "איך אתה עושה לי כזה דבר? איך אתה יכול? אהבתי את הבית שלנו, גם אם הוא לא היה מושלם! אהבתי את הקהילה שלנו! אתה לא יכול לקבל החלטות כאלו על דעת עצמך! אתה לא נורמאלי"
בעלה נראה פגוע "חשבתי שזה ישמח אותך" הוא אמר "רצית שינוי"
"לא ככה" היא הלכה והחלה להתרחק. בעלה רץ אחריו וקרא לה. גם את קולות השכנות החדשות היא שמעה אומרות משהו, אך היא המשיכה לרוץ בדמעות ועלתה על האוטובוס הראשון שראתה. בדיוק לאחר שסגר את הדלת נשמעה נקישה על הדלת והיא נפתחה שוב ופנימה נכנס בעלה. הוא התקרב אליה והיא התאפקה שלא לדחוף אותו החוצה. "מה אתה רוצה?" שאלה בבכי
"רונית, רצית הרפתקה"
"יופי" היא אמרה בכעס
"זה מה שזה היה, הרפתקה" הוא אמר "ו-" אך היא לא המשיכה להקשיב. בתחנה הבאה היא ירדה מן האוטובוס והוא אחריה. היא התיישבה על ספסל.
אולי בכל זאת צדק בעלה. היא לא הייתה מחוברת לקהילה בכלל. את העבודה שלה לא סבלה, אפילו השיפוץ של הבית לא היה בדיוק לטעמה. התחלה חדשה כזאת הייתה עושה לה רק טוב, ואם כבר ארזו במקומה, נו זה לא כזה נורא, היא במילא שונאת לארוז.
"סליחה" היא אמרה לבעלה לפתע "אולי אתה צודק, אולי זאת באמת החלטה נבונה"
"ניסיתי להסביר לך" הוא אמר אך היא אל נתנה לו לסיים את המשפט "אין צורך להסביר" היא אמרה "אני מוכנה למעבר הזה. אתה יודע מה? אני אפילו רוצה את המעבר הזה. אני מבינה שהכול כבר ארוז ומחכה שם. בוא, נחזור לדירה החדשה ונתחיל מחדש"
"זה בדיוק מה שניסיתי להגיד לך" אמר בעלה והפעם היה הוא זה שנראה תשוש, כאילו התבגר בבת אחת בעשרים שנה "רצית הרפתקה אז סידרתי לך מתיחה, זה הכול. הדירה הזאת היא סתם דירה לדוגמא. הארגזים שראית שנארזו- השניים האלו- הם היחידים. ארזתי אותם בעצמי. המוביל הוא חבר שלי שעשה ביחד איתי את ההצגה. השכנות? ביקשתי מהן שיזרמו איתי… בסך הכול רציתי לסדר לך הרפתקה קטנה לכבוד יום ההולדת החמישים כמו שרצית, כי הרי מתנה את לא צריכה, יש לך כבר הכול…"
לרגע רונית הרגישה שהיא לא מסוגלת לנשום. הדמעות נתקעו בגרונה ואיימו לחנוק אותה.
"בואי נחזור הביתה, רונית" הוא אמר, התחנן, והבית ההוא שעד לפני רגע היה ביתה ללא כל עוררין נראה לה לפתע קטן ומיושן ורחוק…
"גם העבודה הייתה שקר?" שאלה רונית בתקווה
"לא, הם באמת מחפשים מישהו שם במתנ"ס" הוא אמר "אבל זה לא משנה.. זה רחוק. בואי נחזור הביתה"
"אני כבר לא בטוחה מה הבית שלי" אמרה רונית
הטלפון של בעלה צלצל לפתע והוא ענה, כמעט מבלי משים, כשהוא על מצב רמקול.
"שומע?" שאל אותו אחד העובדים שלו "זאת ממש הצלחה! עכשיו הבנתי שיש זוג שרוצה לקנות אפילו את הדירה לדוגמא. לפני זה רצו אישור ממך, אם כל הפרוייקט כבר נמכר, לא צריך אותה ריקה יותר, בעצם? נכון?"
הטלפון נותר תלוי בידו אך הוא שתק.
"הלו?" שאל העובד
"תגיד לו שהדירה צריכה לשמש דוגמא, בסדר?"
"אז היא הולכת להישאר ריקה לתמיד?"
"לתמיד? לא בטוח" הוא אמר וחייך ואז ניתק ופנה לאשתו "ארגזים לא יודעים לארוז את עצמם, את יודעת"
"לכל אחד יש ארגזים שהוא סוחב איתו" היא ענתה לו "אבל לפעמים הוא לא מבין את זה עד שמישהו אורז וסוחב אותם בשבילו למקום אחר"
השמש החלה לשקוע והשמים התמלאו בגוונים מרהיבים של אדום, צהוב וכתום. רונית ובעלה הביטו בשמיים ולא יכלו שלא להתפעל.
"עוד מעט יהיה חושך" נאנחה רונית כשהבינה שהאור הולך ומתפוגג ובעוד רגע ישוב ויכסה שוב האפור את הכול
"אל תשכחי שכשהשמש שוקעת במקום אחד היא זורחת במקום אחר" אמר בעלה ורק אז הבחינה שידיהם היו שלובות זו בזו. היא חייכה לעצמה וחשבה שאולי בכל זאת, חמישים זה לא אמצע החיים, אולי זאת בעצם רק ההתחלה.