בלוג

הפעם בא לי לשתף בחוויה האישית שלי, על הלחץ שאני חווה בכל התחלת שנה, כי יש משהו קשוח בתחילת השנה לעצמאיים. זה השלב הזה שבו אין לנו מושג במה ואם נעבוד השנה, בכלל. ובפרט למפעילי חוגים. האם ייפתחו חוגים, כמה חוגים ייפתחו ומתי. השנה בכלל הגדלנו לעשות כאשר במקביל לפרסום חוגים וניהול הרשמה אני מארגנת גם בת מצווה וגם עם תינוק ברוך ה'

ובדיוק כשהייתי בשיא הלחץ, כשעוד לא ידעתי כמה אנשים יירשמו לחוגי הניסיון והאם הם ייפתחו, דיבר איתי אדם נוסף שפותח חוגים בתחום אחר ושטח בפניי את הקושי. נדמה שלא עודדתי אותו מאוד. הוא מפעיל חוגים כשלוש שנים ואילו אני מעל עשר, אך הקשיים אינם נעלמים. כל תחילת שנה אותו הלחץ עד לסיום ההרשמות והתחלתו הרציפה של החוג, ואולי בזה שכל מפעילי החוגים באותה סירה יש בכל זאת קורטוב נחמה. איך זה שנהפכנו לאנשי שיווק כאשר כל מה שאנחנו רוצים זה להתעסק בדבר האהוב עלינו- ילדים שבאים לחוגים שלנו כי טוב להם וטוב לנו

אז בתוך כל הלחץ הזה, כשכבר גיליתי שהרישום לחוגים יפה מאוד, ורוב ההכנות לבת מצווה מסתדרות, דווקא אז חטפתי חום. אבל לא במובן המילולי, כן? פיזית ממש. ברמה כזאת שנאלצתי לבטל את חוג הניסיון של יום רביעי והתבאסתי מאוד, מאוד! אבל הבנתי שאי אפשר להעביר חוג כשאני חצי סמרטוט. ושאלתי את עצמי מה קרה פה? האם מרוב לחץ הגוף שלי נעשה חולה?

ביום חמישי הייתי בטוחה שארגיש טוב יותר, אבל זה לא קרה, ושלוש שעות לפני החוג מצאתי את עצמי דוחה אותו בשבוע, זה היה לי ממש לא נעים וחששתי מתגובות ההורים, האם יקבלו בהבנה? האם יירשמו לחוג אחר? האם יראו בכך חוסר מקצועיות? באמת נדיר שאני חולה, אבל לא יכולתי להעביר ככה חוג… זה יהיה פשע גם כלפיהם…

איך ההורים הגיבו? אכתוב בהמשך

אגב הלחץ הזה, הפך להיות חלק מהחיים של כולנו. אני לא מכירה אפילו בן אדם אחד שלא חווה לחץ לעיתים קרובות. הרבה אנשים הולכים לטיפולים או לוקחים כדורים בגלל לחץ וסטרס וחוץ מדיכאון הוא הפך לאחת המכות הכי גדולות שיש כאן, לדעתי [לא אמפירית מחקרית, אבל ממה שאני רואה מסביבי] וזה, בסך הכול, די עצוב.

אז מה זה לחץ? לחץ זה מלשון ללחוץ. במקור לחץ יכול להיות דבר טוב, כמו צירי לחץ, שלוחצים את התינוק החוצה. משהו שמקדם תהליך. אלא שלחץ הוא טוב עד לגבול מסוים, יותר מידי לחץ הוא לא בריא ומשיג את המטרה ההפוכה.

אם אתן דוגמא מתחום הנוגע לי- תחום הבמה. אם שחקן בכלל לא בלחץ לפני העליה לבמה זה אומר שהוא התרגל ואין לו את ההתרגשות וזה כבר הפך לדבר של מה בכך וזה יכול להשפיע לרעה על רמת המשחק שלו, אם שחקן בלחץ נוראי זה יכול לגרום לו להתאבן או לגמגם, אבל אם שחקן קצת לחוץ- במידה הנכונה- זה ייאפשר לפרץ אדרנלין טוב להפעיל אותו ולעזור לו לצלוח את המופע.

אם החיים שלנו הם כמו במה, אז לפעמים יש לחץ, כדי להוליד מאיתנו דבר גדול יותר. הלחץ הראשון שלנו כעם היה במצריים 'הלחץ אשר מצריים לוחצים אותם' ומהלחץ הזה יצא עם. השאלה אם אנחנו תמיד צריכים להלחץ אל הקיר ולהגיע למצבים שקשה לנשום בשביל להתקדם

כשסופר רוצה להוציא ספר, או מלחין רוצה לכתוב יצירה חדשה- אם לא יהיה לו לחץ זה יכול לקחת עשרים שנה ויותר, אם יהיה לחוץ הכול יילך מהר יותר, אבל אולי יהיה לזה מחיר.

מה שאני אומרת זה שאנחנו קודם כל צריכים לבחון ולהבין את הלחץ- קודם כל לשים לב שהוא קיים ואז לשאול- האם הוא מוצדק? האם הוא מקדם אותנו? האם הוא חיובי?

לחץ להגיע בזמן לאסיפת הורים יגרום לנו להגיע בזמן, אבל אם זה ייצא מפרופורציה נגיע כל כך עצבניים שפיזית נהיה שם אבל לא נשמע כלום ואז יצא שכרו בהפסדו, למשל.

אני מציעה לעשות רשימה של הדברים שמלחיצים אותנו ולראות אם יש משהו שאנחנו יכולים לוותר עליו/לשחרר אותו למישהו אחר לעשות במקומנו

יש בלחץ משהו של חוץ, לחוץ, כלפי חוץ. לא סתם השימוש במילה הזאת דווקא ובהטיה הספציפית. כשאנחנו מידי לחוצים אנחנו מתנתקים מהפנימיות שלנו ומהאמונה שהדברים יקרו כפי שהם צריכים לקרות, באופן הכי מדוייק. הכי אמיתי.

אז לגבי ההורים שהתעניינו בחוג בשביל הבנות שלהם- כולם קיבלו בהבנה מוחלטת. כן, גם זאת שהגיעה בארבע כי שכחתי לעדכן אותה שאין מפגש. הם איחלו לי רפואה שלמה ואמרו שנפגש בשבוע הבא. הלחץ היה בעיקר שלי. בסוף כולם בני אדם, ומי שצריך להגיע לחוג והחוג מדבר אליו יגיע גם בשבוע הבא.

היו הייתה דירה שהייתה ריקה במשך שנתיים. והיה המקרה ובדיוק כשבאנו להתעניין בדירה זוג נוסף התעניין בה. לא היה טעם להלחץ, אם היא צריכה להיות שלנו כך יהיה, וכך אכן היה.

הרבה פעמים אנחנו מלחיצים את עצמנו שלא לצורך במחשבות של 'מה יקרה אם', אם יקרה מה, תחשבו אז, אין טעם לחשוב על זה עכשיו.

הרבה פעמים אנחנו נלחצים מדברים שלא קשורים אלינו [מזג האוויר, התור בדואר וכו'] אין טעם להלחץ מהם כי זה לא יעזור.

ואם נלחצים לקראת מבחן וזה גורם לנו ללמוד אולי זה דווקא עדיף על פני שאננות וחולמניות. כל הסוד הוא המינון.