כולנו מחפשים איזו נוחות… הכנסה פסיבית, עבודה מהבית, מישהו שיאסוף את הילדים מהמסגרות… אבל האם נוחות זה החלום האידיאלי?
ואז קלטתי את האבסורד, שהבן אדם שנקרא 'נח' הוא אולי אחד האנשים שהכי פחות נח בתכלס. הוא בנה תיבה ענקית, הכניס לשם מלא חיות, התנהל שם עם המשפחה [להיות עם המשפחה המורחבת לארבעים ימים 24/7 זה לבד אתגר האנושות] ואף ניסה לשכנע עוד אנשים להצטרף אליו. אולי הוא נח לפני או אחרי, אבל בתקופה שבה הוא מוזכר בתנ"ך בוודאי שלא. ואז בכלל גיליתי שקוראים לו נח מסיבה אחרת לגמרי: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" [בראשית ה', כט'] אלא שהשורש של נחמה הוא נ.ח.מ, בעוד שהשורש של נח בכלל מגיע מהמילה נ.ו.ח ממנו גם המילים: מנוחה, נחת, אתנחתא, להניח, וכו'.
ההגדרה המילונית של מנוחה, אגב [לפי מילוג] היא: "אי פעילות, פרק זמן שבו נחים ולא מתאמצים, חוסר מתח ודאגות, שלווה, רוגע" והשיא של המנוחה, לכאורה זה 'מנוח' שזה אדם שנפטר מהעולם הזה והוא במנוחה מלאה.
התחלתי לחשוב מה זה ההיפך של לנוח, בעצם? להיות ער? פתאום נזכרתי שבתפילה מראש השנה מופיע הפיוט 'ונתנה תוקף' [שיש ויכוח מי כתב אותו ולא לגמרי ברור] ושם כתוב "מי ינוח ומי ינוע" בחלק שמתאר הפכים כגון 'מי יחיה ומי ימות, מי ישפל ומי ירום' וכו'. אז אם ההיפך של מנוחה הוא תנועה, תהיתי לעצמי אם אדם שפיזית נח, אבל המוח שלו בתנועה אין סופית של מחשבות נחשב נח או נע, בעצם, והאם זה דבר טוב לנוח בכלל?
מצד אחד נושפים בעורפנו הסבתות הפולניות שאומרות שמתי צריך לנוח? נו… בקבר. ומצד אחר מדברים הרבה בתרבות המערבית על הריצה הלא נורמאלית שהעולם הזה הפך להיות ושחייבים למצוא זמנים לנוח… אז מה נכון? ומה צריך?
אגב, שמתי לב שאנשים עושים דברים שבכלל לא נוחים להם, לפעמים, רק מעצם ההרגל. למשל עובדים בעבודה שהם שונאים, או מתחתנים בגיל שכולם מתחתנים או עושים משהו שהחברה מצפה מהם כדי להשתיק את הקולות מסביב. נוח להם כשלא נוח להם. ואולי הקריאה של ה'נוח' היא למצוא מקום כמו היונה שמצאה מנוח, לשים את כף הרגל. לא יותר מזה. מקום כזה שאפשר להשאר בו רגע בשביל עלה של זית ואז להמשיך במסע. מנוחה שהיא מטעינה. ואולי הכוונה במשהו שנוח למשהו שמתיישב עם הערכים שאנחנו מאמינים בהם ושנוח לנו איתו, או ממשהו שנוח לנו לעשות כי הוא מתאים לתנועת הנפש שלנו ולכוחות שיש לנו. ואז יכול להיות מצב של נוח ושל נוע ביחד. אולי בעצם מנוחה לא חייבת להיות פסיביות מוחלטת.
האמת שאחת המילים הראשונות שקפצו לי בהקשר של השורש 'נ.ו.ח' היא מנח. המנח של העובר ברחם. שהוא נתפס כדבר סטטי ואולי גם פסיבי, כי מה כבר אפשר לעשות בקשר אליו? אם זה מנח עכוז, ניתוח. מנח רוחבי, היפוך חיצוני. אבל דווקא בהריון של גדעון [עכשיו כבר בן חצי שנה ב"ה] גיליתי שמנח לא חייב להיות פסיבי. פגשתי מיילדת שעשיתי איתה תרגילים שגרמו לתינוק לעבור ממנח רוחבי למנח ראש בעצמו. להיות אקטיבי על ידי זה שאני הייתי אקטיבית.
נוח מתקשר גם למצב של נחיתה. למשל נחיתה אחרי מסע מפרך, אחרי טיסה, אחרי עליה לגובה. ואולי ההיפך הוא המראה. כשלא יודעים בדיוק לאן או איך נגיע ליעד. וכמה שההמראות והנחיתות קשורות זו בזו בחיינו. ובלי נחיתה אי אפשר להמריא שוב, כי צריך לעצור ולמלא דלק, אין מטוס שיכול לטוס ללא הפסקה. אז אולי כל החכמה היא לתמרן נכון בין מצב התנועה למצב הנוחות, המנוחה.
ובכלל, חשבתי, יש כל כך הרבה אנשים שקרויים על שם כל כך הרבה דמויות בתנ"ך. כמה אברהם אני מכירה, והשם אדם, וחוה, ואפילו שמות נתונים במחלוקת כמו נמרוד. ועל שם נח, כמה אנשים קרויים על שם נח? זה לא שאין בכלל, אבל באופן יחסי הרבה פחות, ואז השאלה- למה? הרי הוא לא היה דמות שלילית… אין על שמו אפילו רחוב או מוזיאון ושום דבר… ומה כן קרוי על שמו? הנוחות [או הנוחיות, שתי דרכים שונות להגות את אותה הכוונה] שהם, איך לומר, לא מוסיפים כבוד לשם הזה…
וכל זה אולי מוסיף לתחושה הזאת שלא נוח לנוח. וכשפוגשים אדם שלא ראינו הרבה זמן, אחרי השאלה הראשונה שתהיה 'מה נשמע' תגיע בוודאי השאלה השניה שתהיה 'מה אתה עושה' כי נח זאת בוודאי לא תשובה שתתקבל על הדעת. הרי זה עולם של עשיה והעשיה בולטת החל מרגע שנברא. מתי הוזכרה לראשונה המנוחה? בשבת. "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" [בראשית ב', ג'] שאפילו אלוקים נח בשבת. אז אולי השאלה היא רק של מינון. אם נחים באופן יחסי של אחד לשבע אז זה טוב, אבל אם נחים כל הזמן או לא נחים בכלל כנראה שזה לא משהו. מה גם שנבראנו בצורה כזאת שמחייבת אותנו לנוח כל יום למשך כמה שעות.
וגם כשאנחנו נחים, בתכלס, אנחנו לא נחים. כי הגוף שלנו ממשיך לעבוד כל הזמן. תארו לכם שחלילה הלב יגיד שבא לו לנוח כמה דקות… אז מנוחה מוחלטת היא לא בתפריט של העולם הזה, כנראה.
ואסיים את הפוסט בכך שאחזור למשמעות המקורית של השם נח, שאותה ציין מי שהמציא אותו. מלשון נחמה בכלל. הוא רצה שנח ינחם על המצב שנוצר. ואולי המנוחה היא דבר שגם מנחם. עצם זה שאפשר לנוח. כשמגיעים לשלב הזה שאפשר במקום לקום מהשולחן להביא את המרק לארוחה להגיד לבן הגדול 'תעשה טובה לך תביא את המרק מהפלטה' או 'לך תביא את התבנית מהתנור' כמה נחת ומנוחה זה. ואולי גם נחמה. שאפשר שיקרו דברים בעולם גם כשננוח, ואולי יותר מידי תנועה בלי לחשוב לפני שנעים יכולה דווקא להביא למצב של כאוס כמו שהיה בדור של המבול שנח היה כל כך שונה ממנו. ובשמו של נח רמוז גם החן [בהיפוך אותיות] שמצא בעיני ה'. כי בתוך המנוחה יש גם איזה יופי, חינניות. כמו שהורים יכולים לכעוס כל כך על ילדים בסיטואציות מסוימות וכשהם ישנים פתאום הם יביטו עליהם ויגידו 'איזה מתוקים'
ואפילו השמש, כשנדמה שהיא נחה, היא בעצם נמצאת בצד השני של העולם וכל זה כדי לזרוח שוב מחר.
אז אולי מנוחה ושאיפה לנוחות היא לא מילה גסה, כל עוד היא מגיעה במינון הנכון, אומרת זו שכותבת ומעלה את הפוסט בארבע בלילה. אבל טוב, הולכת לנוח עכשיו כדי שיהיה לי כוח לכתוב עוד פוסטים אחר כך 🙂
